ניתנה לי הזכות להשתתף בסדנת קולנוער דרך ישרא-בלוג, וכשמדובר בישרא-בלוג, ובמפגשים ודיבורים חוץ-וירטואלים, אני נוטה להתרגש ולדמיין איך זה הולך להיות, לדמיין את האנשים, את ההתנהגויות של כולם, לשאול את עצמי אם יווצר שיח מעניין ואיך אני יושבת ומביטה באנשים ותוהה לעצמי איך מתנהל כל בלוג על ידי כל אדם. כבר הצלחתי להפיק אילוסטרציה כלשהי של מהלך האירועים שיתרחש.
דמיינתי את עצמי צועדת מן הבית לכיוון התחנה ועולה על האוטובוס, נרדמת על השמשה ויורדת מסוחררת במסוף 2000, ואז מתעוררת אל תוך הפחד האיום של המעבר דרך השוק, כל כך הרבה אנשים יוצרים חוסר אינדיבידואליות וחוסר התחשבות במראה או במעמד שלהם, ואז אני חושדת בכולם שהם עלולים לגעת בי או בתיק שעלי, לגנוב לי משהו, להלחיץ אותי יותר.
וכשאעבור את שוק הכרמל אנשום לרווחה, אפנה שמאלה לאלנבי ואדליק סיגריה. אני אעמוד אל מול הדלת שאולי כן ואולי לא יכנסו ויצאו ממנה אנשים, ולבסוף אעלה ואחרי שיעמדו אנשים וישאלו מי אני, אכנס בחיוך ובהתרגשות אל אולם שבו יושבים אנשים שקטים ומחכים למשהו שיקרה.
בשלוש וחצי החלפתי מילים באינבוקס של הפייסבוק וחברה שאלה אותי אם אני עדיין בבית, אמרתי שכן ושעוד רבע שעה אני יוצאת, היא הזכירה לי שהמפגש הוא בארבע למרות שהמוח שלי היה מקובע בלי שום פשרות על השעה חמש. התאכזבתי, כל הדמיון שלי ישאר בגדר הדמיוני ואני אחיה בספק עד שתינתן הזדמנות ישרא-בלוגרית אחרת לשוב ולדמיין.
עד אז, מישהו רוצה לתאר לי מה היה במציאות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
