הארנב מעולם לא מיהר, ועם זאת רץ ואץ לכל מקום ובכל עת בתקווה להספיק. הוא אחז תמיד שעון שכמעט היה בגודלו והביט בו באובססיביות עד כדי תלותיות.
הוא פחד לאבד את הזמן מכיוון שהזמן היווה את כל מה שהיה ועדיין. הוא רדף בין צמרות עצים לשיחים קוצניים, חפר בין מחילות לבורות וחיפש אחר החשוב ביותר, והחשוב ביותר למענו היה להספיק.
והוא אף פעם לא הספיק, הוא תמיד פספס, תמיד חשב איך יצליח להגיע, איך יתייצב בזמן, ובכך הוא לא היה מעולם בשום מקום ולא עצר לרגע.
כולנו ארנבים כאלה. אוחזים שעון כיס וירטואלי ששואף להגיע לגודלנו, מייחסים חשיבות לדקות שעוברות יותר מאשר לנעשה ממש לידינו, מעשירים את המהות שלנו על ידי ההספק המירבי ומפחיתים אותו בהנעה על ידי זאת. רודפי זמן מושבעים, חזירי דקות מתות, זה מה שכולנו. שוכחים איך להנות ממה שכאן כי אנחנו עסוקים במחשבה על מה ששם. הזמן עובר ונגמר, זה נכון. אבל איזה ערך יש לזמן מבחיתנו? הוא מדד לחיים, אך אנחנו הופכים את החיים למדד של זמן. ואולי החיים לא נמדדים על ידי זמן, על ידי שעוני ענק, לוחות זמנים צפופים, ריצות מפה לשם רק כדי להספיק. החיים אולי מונעים על ידי הרגעים העכשווים, אלה שלא הבטנו עליהם כראוי.
החיים הם מדד שלנו ואנחנו לא אמורים להיות מוגדרים על ידי הזמן.
הארנב לא היה מעולם ארנב. הוא היה שעון שמחזיק ארנב, הוא בעצמו, וכל המהות שלו וההתהוות הקיימת שלו, היתה שניות ודקות ושעות ומחוגים מתקתקים, סופרים את הרגעים שמעולם לא היו.
אם הארנב באמת היה רוצה להיות הוא היה נשאר, אבל הוא החזיק שעון מכיוון שכל כך פחד להיות וכל כך פחד להרגיש ולעשות, והוא לא ידע שום דבר חוץ מלמהר.
אנחנו לא יודעים שום דבר חוץ מלמהר,
אבל לאן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
