אני לבושה כמו בקיץ ונלחמת ברוח הקרה, עם הלחות שנפלה מתוך החום של היום. אתה כמו שום, אני אומרת לעצמי.
לקחתי מתוכך את החלק הנבחר ואהבתי אותו, מצאתי בו טעם, וכל השאר לא עניין עד אותם רגעים שנאלצתי לשכוח. אמא שלי פעם טיגנה בצל ואמרה שהריח של טיגון בצל זה אחד הריחות היותר מעוררי תאבון, זה ושום. ואתה שום. כשכתשתי הריח התפזר באויר, הוא נדבק בידיים חזק וסירב לעזוב. כולם יודעים ששום זה ריח לא כיפי במיוחד שנדבק בכל מקום, גם קלמנטינה זה ריח שנדבק בכל מקום אבל אני לא יכולה לסבול קלמנטינה.
ואהבתי את השום, הוספתי אותו במקומות הנכונים ובדיוק במידה הנכונה, אבל אי אפשר לאהוב שום יותר מדי, בגלל הריח שהוא משאיר בכל מקום. ולא הצלחתי לאהוב אותך יותר מדי, אהבתי בצורה מוזרה, עם סלידה תמידית.
היה לי קר נורא באצבעות של הידיים, ושיכנעתי את עצמי שכשאני אמשיך את ההליכה שלי אז זה יעבור, ובאמת זה עבר - הדופק נהיה מהיר יותר, ההליכה מהירה יותר, והפסיק להיות לי קר אבל לא מאסתי מלחשוב על העובדה שאתה בדיוק כמו שום.
וכשניסיתי לשטוף את הידיים ולהוציא ממני את הריח המתפשט הזה כלום לא עזר. ניסיתי עם סבון ידיים, עם סבון כלים, השפרצתי לימון, אבל היית בכל מקום.
שום זה דבר מאוד בריא, הוא מונע מחלות לב ומאזן את הדם, אבל הוא מאבד מכל ערך תזונתי כלשהו שלוש שעות אחרי שחותכים אותו. איבדת את כל הערכים התזונתיים שלך אבל הריח עדיין נשאר, הוא לא מרפה.
אבל פה אתה כבר לא שום, כי לך קל נורא להרפות, ואני זאתי שלא הרפיתי, בקושי רציתי לשטוף ידיים.
וכשאכלתי אותך ונשכתי את השפתיים שלך באישון לילה, הריח הגיע למקומות שעוד יותר קשה לעזוב בהם, מקומות כמו הלב.
חזרתי הביתה ועישנתי סיגריה, הבטתי למעלה במדפים על השום שאני מחזיקה נגד עין הרע, כזאת אני, מאמינה באמונות טפלות.
יודעת שהשום נמצא קרוב-רחוק
אבל רוצה לשכוח למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
