אני תמיד מקנאה בכולם. על איך שהם נראים, איך שהם מתנהגים, כמה שאוהבים אותם. על מערכות היחסים שיש להם, על הבהחורים שהם היו איתם, על ההישגים שלהם בחיים, על הקלות שבהם הם השיגו את ההישגים שלהם בחיים, על החברים שיש להם, על מה שהם לומדים, מה שהם עושים, מי שהם מסתובבים איתם, על המשפחה שלהם, על הדברים שיש להם, וכל דבר שאפשר לקנא באדם לגביו. אני מקנאה תמיד, בכל זמן נתון, בכל בן אדם שאני רואה, גם כאשר אין סיבה ממשית, ולפעמים גם כשאני יודעת שמה שלי יש זה יותר טוב. אני קנאית משום שאני אף פעם לא מספיקה לעצמי, בכל בוקר רצים לי לפחות עשרה דברים בראש שעלי לשפר בעצמי או בחיי. והקנאה הזו מחלחלת בי, היא מעציבה אותי, היא מדכאת אותי, היא מכעיסה אותי. ובואו לא נבין לא נכון - הרבה פעמים אני כן שמחה על מי שאני, על מה שיש לי, על בן הזוג שלצידי. אבל אף פעם לא מסופקת, תמיד משהו מפריע לי.
איך אוכל להמשיך לחיות ככה, כשאני כל הזמן רודפת אחרי דברים שאני יודעת שאין לי דרך להשיג אותם? שהם לא ריאלים ברוב המקרים או שזה עוד לא זמנם בחיים שלי? איך אוכל להתחיל להיות מאושרת כאשר בעת ובעונה אחת אני כמהה לשני דברים הסותרים את עצמם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
