"הורים גרושים, תסביך נשים, כיסים ריקים, מדור דרושים"

לפעמיים אני מוצא את עצמי נזכר בזכרונות מלפני עשר שנים (למרות שהזכרון שלי ממש נהיה גרוע)

פאק כמה שהחיים היו נראים שונה לפני עשור, כמה דלתות היה פתוחות בפניי, כמה שהכל היה פשוט אבל מסובך.

מרגיש כמו גלגול אחר בכלל, וואו איזה בן אדם שונה הייתי.

אם לומר את האמת אני כבר לא מזהה את עצמי בשום צורה, הגעתי למסקנה שאין לי מושג קלוש מי אני באמת.

מה התחביבים שלי, מה השאיפות שלי מה אני אוהב.

אשכרה שאלות בסיסיות שאני לא יודע לענות עליהם, ברגע ששואלים אותי משהו כזה המוח שלי מפסיק לעבוד ואני לא יודע מה לענות.

-

כבר תקופה מאוד ארוכה שאני לא שמח, ותכלס אין לי סיבה ממש רצינית להיות מדוכא אז אני גם לא מרגיש עצב.

יותר כמו הרגשה של ניתוק רגשי מהכל

אני מרגיש שאני נמצא באיזו בועה מטומטמת ושתכף הכל יתפוצץ לי בפנים ואז אני אבין שאין לי שום דבר ושבמשך כמעט 25 שנה לא עשיתי כלום עם החיים שלי.

-

מעטים הרגעים שאני יכול לזכור ולהגיד שהייתי מאושר בהם, נראה לי אפשר לספור אותם על יד אחד, גג על שניהם.

זה ממש מוזר, אני מכיר כל כך הרבה אנשים שאפשר להגדיר אותם "מדוכאים" ואני בטוח שם חוו יותר רגעי אושר ממני.

חח אולי יש לי סטנרדטים גבוהים מידי למילה אושר, אבל אם יש משהו חשוב שלמדתי בשנה האחרונה זה שאסור לי להישאב לעצב ולתחושות שליליות מבלי סיבה מוצדקת, ואני מנסה לדבוק בזה מאוד אני אומנם לא שמח אבל מצד שני גם לא ממש רע לי ככה שיוצא שאני סתם מאוד מבולבל מהכל.