Slow down, you crazy child

אני לא טובה בזה.

אני לא יודעת איך להכניס אדם אחר אליי לחיים.
ולא רק גברים, בכלל, אנשים.
תמיד הייתי 'אורחת' לתקופה, מייצרת זכרונות ומיד מנתקת קשרים.
לפעמים אני באה לבקר, אבל גם זה ממש לעתים.
אני מפחדת.
אני יודעת שלא אהיה לבד כל החיים.
אני חיה בתקופות, ובכל תקופה אני מתחברת לאנשים חדשים.
אני מפחדת להיות נוודת כל החיים.
נראה לי נחמד שיש מישהו לחלוק איתו.
בצבא הכרתי חברות, ואנחנו חברות טובות כבר שנתיים.
גם אחרי השחרור שמרנו על קשר.
אני אוהבת אותן, באמת.
ועדיין, אני לא מעכלת שהן חלק מהחיים שלי.
כשהיינו בפאנג'ויה, באחת המסיבות בבריכה,
מישהו תפס אותי ולקח אותי אליו לחדר.
הוא נעל את הדלת וזרק אותי על המיטה,
אפילו לא דיברנו.
פחדתי.
בשלב מסוים רצתי לדלת, יצאתי למסדרון והתחלתי לרוץ למעלית.
הוא רץ אחריי וזרק אותי חזרה לחדר.
כשיצאתי משם, חזרתי לבריכה והבנות כעסו עליי ממש.
הן דאגו. הן כל הזמן התקשרו ושלחו הודעות והתחילו לחפש אותי במלון.
וכל הזמן הזה הטלפון היה לידי, על שקט,
ואפילו לא הסתכלתי בו.
לא חשבתי לבקש עזרה או לשתף אותן.
אני כל כך רגילה לחיות לבד, שאפילו כשאנשים קובעים לי עובדה שהם חלק מהחיים שלי, אני לא מסוגלת לראות אותם.