אני סובלת מכאבי ראש כרוניים. זה נמשך כבר קרוב לשבע שנים. אני כואבת ומתפקדת כי ההתקפים כלכך ארוכים שאם אקח הפסקה כדי לנוח, אמצא את עצמי ביותר הפסקות משגרה אמיתית של חיים. אז יש לי סף כאב גבוה, או פשוט מוטיבציה גבוהה מדי לחיות, ואני מתנהגת כאילו הראש שלי לא כואב וכאילו זה בכלל לא משפיע. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.
הייתי אצל כל רופא אפשרי, שמעתי כל אבחנה ולו הטיפשית ביותר, וניסיתי כל טיפול כמעט. חוץ מגראס. אבל אני קצינה אז זה אפילו לא עלה על הפרק.
אתמול התמוטטתי. הראש כלכך כאב לי ולא הצלחתי להפסיק לבכות. לא הצלחתי לדבר, לא לשמוע אף אחד, לא לראות אור, לא להירדם. פשוט שכבתי במשך ארבע וחצי שעות במיטה, בחושך, כשהראש שלי לא מפסיק לפעום וחיכיתי שזה יעבור. בסוף נרדמתי, ואחרי שלוש שעות התעוררתי מכאבים. הייתי גמורה.
נכנסתי לרופאה בבוקר עם דמעות בעיניים והתחננתי שהיא תעצור את זה. היא הסתכלה עליי ואמרה שהגעתי למצב של ״הצפה רגשית״ ושפסיכולוג יעזור לי להתמודד עם זה. לגבי טיפול, התרופות היחידות בערך שלא ניסיתי הן תרופות נגד דיכאון, שמשפיעות גם על כאבי ראש, ובמינון נמוך הן אולי יכולות לעזור לי.
זה נשמע הגיוני. זה נשמע כמו כיוון טוב וזה אמור לתת לי תקווה חדשה, אבל אני פשוט לא מצליחה להתנתק מזה שאולי בעצם הכל אצלי בראש ושזו הדרך של הגוף שלי לצעוק שאיבדתי את הנפש. ואני מנסה להבין למה, ואיך קרה שנהייתי עצובה וכואבת וסובלת, כי אני באמת בנאדם שמח. וטוב לי, ואני עושה דברים שאני אוהבת ומוקפת באנשים שאני אוהבת ובאמת שאין סיבה נראית לעין שאצטרך טיפול נגד דכאון. ובמודע אני זוכרת שהטיפול הוא נגד כאבים ולא נגד דכאון אבל התת מודע שלי צורח שהכל זו הצגה אחת גדולה ושבעצם אני פשוט השתגעתי. איך קרה שכאב ראש מסכן גרם לי לאבד את השפיות? זה מגוחך. כנראה שהשפיות לא הייתה חלק ממני גם קודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סאנִי