אז אני חיה בארה״ב כבר שבעה חודשים ושבוע. מצפים לי עוד שנה ושלושה חודשים, אולי שנתיים ושלושה, עוד לא החלטתי. אני עוברת כאן חוויות מטורפות ויש לי המון מה לספר, אבל הדבר המדהים ביותר הוא האנשים שאני פוגשת כאן וסיפורי החיים שלהם. החיים באמריקה לא כלכך נוצצים, ואני פוגשת פה המון אנשים מעניינים במיוחד. אמנם לא כתבתי כבר הרבה זמן, אבל החלטתי לתעד, כדי שיהיו לי זכרונות להתרפק עליהם.
היום לימדתי את השיעור הראשון בסדנה לישמות חברתית בקמפוס. הפרסום לא היה הכי מוצלח, והגיעו למפגש שישה סטודנטים. שניים מהם, איתן ודייוויד, הם סטודנטים שלי. שתיים נוספות היו סטודנטיות שהיגרו לכאן מויטנאם. על כל אלו אספר בהזדמנות. היום נדבר על דניאל פולס.
דניאל פולס הוא הסטודנט הכי מבוגר שלי. אני מניחה שהוא כבן ארבעים, אולי יותר. הולך עם כובע מצחייה, טי שירט לבנה שגדולה עליו בשלוש מידות, מכנסי ג׳ינס קרועים ונועל מעלי אולסטאר אדומות. הידיים שלו מקועקעות. יש לו צלב מקועקע על גב האצבעות, וצלב נוסף מקועקע בתוך כף היד עצמה. מניחה שזה לא הכל, אבל זה מה שהיה ניתן לראות מבעד לשרוולים הארוכים שבצבצו מתחת לחולצה הלבנה.
דניאל מציג את עצמו כדניאל פולס. לא כדניאל. הוא גדל בשכונה קצת בעייתית ובכל פעם ששאלו אותו ברחוב איך קוראים לו, אם הוא לא ענה את התשובה המלאה, היו מרביצים לו, אז הוא התרגל. לאבא שלו היו בעיות שתייה והוא היה מכה את אמא שלו. גם האחים שלו הכו אחד את השני עד זוב דם. הוא שיתף איתנו בהרבה מקרים שקרו לו ברחוב, והרבה מפגשים שהיו לו עם הכנופיות המקומיות, וגם עם השוטרים שתמיד שפטו אותו על פי המראה הלטיני שלו והיו מבצעים עליו באופן קבוע חיפושים גופניים מול כל האנשים בשכונה, למרות שהם לא מצאו כלום אף פעם. הוא תיאר את זה כאונס, ולא היה לו עם מי לדבר על זה.
דניאל הפך לחבר כנופיה מהר מאוד כי הבין שהוא חייב לשרוד. הוא ידע מה זה לחיות ברחוב, לסחור, להגיע לכלא, לקבל איומים על חייו בצורה רנדומלית מחברי כנופיות אחרית. הוא נורה כבר מספר פעמים ושרד יותר ניסיונות רצח משהוא הצליח לתאר. הוא סיפר על הדינמיקה המורכבת של האלימות בשכונות, על כך שראשי הכנופיות מפעילים לחץ על אנשים כדי לרצוח אנשים אחרים, תוך איום על חייהם. באחד הימים החבר הכי טוב שלו נאלץ לשסף לו את הגרון עם סכין, בתקווה שידמם מספיק כדי שזה יראה כמו מוות אך לא יותר מדי כדי שיצליח לשרוד. היה להם מזל.
הוא סיפר על הרגע שבו החליט שהוא רוצה לצאת מהעולם הזה. הפעם הראשונה שבה מישהו האמין בו ונתן לו אחריות. הוא היה בחנות של חבר, והחבר ביקש ממנו לשמור על החנות ולהמשיך למכור בשבילו במשך כמה דקות עד שיחזור. דניאל תיאר את החשש וההתרגשות כשהבין שהוא לבד בחנות, ללא מצלמות אבטחה, ומישהו באמת סומך עליו. בשביל החבר זה לא היה משמעותי כלל, אך זה היה היום שבו דניאל החליט לשנות את החיים שלו.
דיברנו על קהילת ההומלסים המטורפת שיש כאן ועל הפתרונות הלא-באמת רלוונטיים שהעירייה והממשלה מציעות. גיליתי שאמנם יש מקלטים לחסרי בית, אבל יש שעות עוצר מוגזמות (לחזור כל יום עד שלוש וחצי בצהריים) שלא באמת מאפשרות לעבוד במשרה מלאה. למדתי שיש אפילו ׳מיטות להשכרה׳ בחללים ענקיים משותפים שנועדו לשרת את חסרי הבית, אך העלות של השכרת מיטה (מיטה בלבד! בחדר משותף עם 8-30 אנשים אחרים) יכולה לנוע בין 300 דולר לחודש ועד 500-600 דולר בחודש למיטה העליונה (קומותיים, כבר אמרנו?). זה בערך שכר של חדר בדירת שותפים, אבל מחוסרי הבית לא יודעים על זה אפילו ולכן אין להם את הידע על כך שקיימת דרך אחרת. בינתיים, הרבה סטודנטים חסרי יכולת פשוט בוחרים לחיות באוטו שלהם במגרש חניה של בית ספר, כי העלות של החניה זולה יותר.
סטודנטית אחת כזו היא אימני, שהגיעה גם היא לסדנה, ועליה אספר בהמשך :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סאנִי