LifeLess~Lullaby

איזה כיף זה להיות הילדה שעליה נכתבו חוקי מרפי?

[משפט זה נאמר בציניות מרירה]

איך כשהכל מתחיל להסתדר, הכל מתחיל להסתבך?

למה לי לא יכולים להיות חיים נורמליים?

שיואו אני כל כך אגואיסטית!!!!!

בכל זאת, הוא עובר את כל זה. לא אני.

אני פשוט יושבת ושונאת את עצמי. שונאת עד כאב.

איך אני יכולה לשבת ולקטר על החיים המסריחים שלי, כשבעצם יש לי מזל כל כך טוב?

אני בריאה. אני חיה.

אני פשוט מגעילה את עצמי.

אני מרגישה מין תחושה כזאת, התחושה הזאת שאני מרגישה צורך עז להרביץ למשהו, לעשות משהו חזק.

לחתוך את עצמי

לנשוך

להרביץ לקיר

משהו.

רק משהו כדי להעביר את המחשבות האלה.

לא את הדמעות. אני כבר לא שונאת את הדמעות. אני אוהבת אותן. הן עושות אותי אנושית. מי שאני.

שוב, שוב אני כותבת על עצמי.

די כבר מפגרת!

די!

אז אולי כדאי שאני אשפוך אור קצת על מה שקרה, כי ממש לא בא לי לקבל תגובות של-

'תפסיקי לשנוא את עצמך! את סתם מחמירה עם עצמך!' וכל השיט הזה.

אז

מה הדבר הכי גרוע שקרה לכם השבוע?

נפלתם?

שברו לכם את הלב?

אני יודעת שרוב הבעיות, גם שלי, שנראות נוראיות ככל שהן נראות, אפילו לא משתוות למה שקרה היום.

אז, עם כל הבעיות שלכם,

לא גיליתם שאתם חולים בסרטן נכון?

ולפני שאני אקבל טלפונים מודאגים וסמיילים בוהים

לא. אני לא חולה בסרטן.

אבל הבנאדם שהכי חשוב לי בעולם כן.

אני לא יודעת פרטים, כמעט כלום. הוא לא סיפר לי. לא רציתי לדעת.

זה שאני מספרת לו הכל.

זה שאני בוכה לו על הברכיים כבר שלוש שנים.

זה שמצחיק אותי כשאני עצובה.

הולך להעלם לי מול העיניים.

כשהוא אמר לי, ניסיתי להיות רגועה, לא רציתי להלחיץ אותו.

אבל הוא מכיר אותי טוב מאוד. הוא יודע שקשה לי לעצור את הדמעות.

ושוב, הוא דואג לי.

איכס איכס אני מגעילה את עצמי.

אני לא חושבת על עצמי יותר. זהו. נגמר.

אני מקדישה את החיים שלי, עד שהוא יחלים, לו.

כי זה מה שהוא היה עושה. זה מה שהוא עשה [להבדיל אלפי הבדלות] עד היום.

סרטן.

מילה כל כך גדולה. מילה כל כך מפחידה.

אולי זה לא כל כך גרוע?

הוא יצא מזה. אני יודעת שהוא יצא מזה.

אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

אני חייבת לצאת להליכה. לנשום אוויר.

הברך שלי כבר אדומה מנשיכות.

העיניים שלי שורפות מדמעות.

הגרון שלי כואב מיללות.

זה מה שעשיתי כדי להוציא קצת עצבים.

אני יודעת שאף פעם לא העלתי ציורים שלי לבלוג הזה.

זה הראשון והאחרון.

אלא אם כן יהיה אחד שאני אהיה חייבת להעלות, כמו זה.

*כל מה שקרה פה. לא קשור לחבר החדש שלי. זה הידיד הכי טוב שלי. החבר הכי טוב שלי. אין כאב יותר גדול מזה בעולם. לפחות לא שאני חוויתי.