LifeLess~Lullaby

אני אולי יצירתית והדמיון שלי מפותח, אבל אל תחשבו לרגע שמה שכתוב פה מומצא. הלוואי שזה היה מומצא.

שוכבת על המיטה, מכווצת לכדור, מחזיקה את הבטן, שומעת מוזיקה.

כל כך כואב לי. פיזית. הבדידות חלחלה מהנפש לגוף.

ואני יודעת שזה לא רעב כמו בכל יום בשבוע האחרון, ואני לא חולה. אני יודעת. אני מכירה את הגוף שלי. גם כשנדמה שאני מתנתקת, אפילו לזמן קצר ממנה, היא תמיד עורבת לי בפינה, מחקה להזדמנות לתקוף.

לרגע שבו אהיה חלשה, לבד.

מוזר, אף פעם לא חשבתי שזה יגיע לכזאת קיצוניות. לא חשבתי שזה אפשרי. לא חשבתי שבאמת ארגיש כאילו מישהו מחזיק לי את הבטן ומסובב אותה, לא מהסיבות האלה.

בטח לא במקום הזה.

אולי הטריגר היה העייפות. הרי הכל נגרר משם.

ואולי בעצם השיר של אלאניס מוריסט - אנאינוואיטד, שיר שהמילים שלו לא אומרות לי כלום בנוגע לחיים שלי, אבל בכל פעם, ובאמת בכל פעם, שאני שומעת את השיר הזה, אני בוכה. מתייפחת.

אני לא יודעת מה גרם לזה. לא קרה שום דבר שונה באותו יום. אני רק יודעת שזה כאב. מאוד.

איך זה יכול להיות? הרי החיים שלי כל כך פשוטים בהשוואה לאחרים. לא קורה שום דבר מיוחד, לא לי לפחות.

איך זה יכול להיות שהמצב שלי כל כך גרוע שזה מכאיב לי פיזית?

אולי אני כבר לא ריקנית. אולי נתתי לעצמי להרגיש יותר מדי. שברתי את החומה קצת יותר מדי חזק.