אני יודעת שיש לי דברים הרבה יותר גרועים בחיים, שיש דברים שאני צריכה הרבה יותר לדאוג להם.
אבל אני פשוט לא שולטת בעצמי, זה כל כך מעצבן אותי! ואפילו אין בזה שום דבר מעצבן.
למה אני תמיד חייבת להיות כזאת רכושנית? כזאת מטומטמת?
איך יכול להיות שזה מציק לי. אפשר לחשוב מה קרה.
אבל זה שלי. זה הדבר שלי. זאת אני.
אני ממשיכה להטיף לאנשים לעשות את זה. לשכנע. וכשהם עושים את זה, אני מתעצבנת.
אני כל כך מטומטמת.
אני לא יכולה לסבול שמתנהגים לזה כמו אל עוד סתם משהו. מתלהבים וקופצים אבל, לא חושבים על זה במשך שעות. איך יכול להיות שאני היחידה שעושה את זה?
זה לא סתם. זה לא עוד אחד. זה הפך אותי למה שאני. זה שינה אותי.
אולי אני דרמה קווין.
אולי זה באמת סתם.
לא אכפת לי.
זאת אני.
וזה לא יעבור. אני לא אפסיק. זאת לא עוד אובססיה קטנונית של ילדה מפגרת שאין לה דברים אחרים שיעסיקו אותה בחיים.
אוי אם הייתם יודעים על מה אני מדברת..
אוקיי קראתי ספר מדהים ולא היה לי כוח לכתוב פוסט חדש.
הקטע הזה כל כך דיבר אלי, ואם לא הייתי קוראת את הספר עצמו (ומגלה שהעלילה לא קשורה אלי אפילו קצת וטוב שכך) הייתי בטוחה שזה נכתב עלי. כבר למדתם שמבחינתי העולם סובב סביבי לא?
"היא נאנחה. היא שכבה בדממה והכריחה את עצמה לא לחשוב.
החיים היו כהזיה, והם התהלכו בגוה כתינוק בחשכה, מלאי פחדים והיסוס, אחוזי יראת הבלתי נראה, המפיל אימה, הקטלני. הם חלפו עברו על פני הכאב, על פני החום, על פני הזיעה. הם חצו את הגבול. אל התהום. ומיד נעורו חושיה והכרתה נתחדשה, נרעדת ונפחדת, כי ראתה את המוות פנים אל פנים"
זעקת אימהות, מורטון תומפסון.
מי שלא רץ לקרוא את הספר הזה עכשיו, נמצא ברשימה השחורה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LifeLess~Lullaby