"טוב," אמר לבסוף האיש השעיר, "אספר לך".

לראשונה ראיתי את האיש השעיר כאשר הגיע לראיון עבודה בחברה שלנו. מעולם לא ראיתי מישהו שעיר כל-כך, אולי רק בספר השיאים של גינס. באותו יום שהגיע הוא עוד לא היה מסופר, ונראה ממש כמו ביג-פוט, מהאגדות. הבוס קיבל אותו בתנאי שיעצב את השיער הזה קצת, ועכשיו אפשר אפילו לומר שהוא נראה מעולה. החברה שלנו פרטית וקטנה, וכולנו אנשים מתורבתים. זה כבר שנה וחצי האיש השעיר, ששמו פֶּלוּ, עובד איתנו ואף אחד לא העיר או שאל דבר, עד היום. הסקרנות פשוט הרגה אותי.

"אולי לא תאמיני לי," אמר פלו בספרדית חלשה, "אבל נולדתי על קרחון ענק ששמו גָאלַסֶרָה, אי שם בין הזנב של אנטארקטיקה המתקרב לדרום אמריקה ואיי פוקלנד שליד ארגנטינה. הקרחון אמנם ענק, אך בכל שנות קיומו של השבט שלי - הגיעה לקרחון רק ספינה אחת, מרוסקת ושוממת מאדם. אפילו לא ידענו מה זה. כל בני השבט שלי שעירים כמוני, ויש שעירים אף יותר. אני מניח שזו האבולוציה שהעניקה לנו שכבת שיער עבה כזו כדי להתמודד עם הקור הנורא ששורר שם. החיות היחידות שעוברות שם הן חיות ים, כמו כלבי ים ולוויתנים, כלומר חיות חסרות פרווה שתחמם אותנו, אז השיער עושה את שלו." הוא נשם ארוכות, וחיפש בעייני ספק של אי-אמונה או גיחוך על חשבונו. אחרי שלא פגש בהם, מיהרתי לבקש, "ספר לי על החיים על הקרחון, בבקשה."

נראה שפלו מתאמץ למצוא את המילים בשפה החדשה לו, אך נחוש לפרוש את סיפורו סוף-סוף בלי לפחד שיצחקו עליו. "אובכן, זה מקום מדהים לחיות בו אם לא אכפת לך לאכול אך ורק דגים. אין לנו שלטון או עבודה; כל משפחה בונה לעצמה בית כרצונה, ומשיגה לעצמה את המזון. בצד הצפוני של הקרחון, שהוא קצת חם יותר וחשוף לשמש, בנינו מאגר מים, שם מתאגרים חלקי הקרחון הנוטפים ויוצרים מי שתיה לתושבים. העיר עצמה יפהפיה: מגדלי קרח גבוהים, קשתות וגשרים המקשרים בין מבנים, בריכות קטנות וגבישי קרח מכל עבר. בחצי השנה המוארת הכל זוהר ומבריק, קשתות נוצרות בחלק מהבניינים והכל צבעוני. אחרי שקיעה אחת מתוך שתיים בשנה, מחזה מדהים בפני עצמו, מגיעה חצי שנה של חושך ושל שמיים זרועי כוכבים - כל-כך הרבה כוכבים שבקושי רואים שמיים. שלא לדבר על זוהר הקוטב. ואז הכל חוזר חלילה." הוא עצם את עיניו כמנסה לשמר את החזיון שעתה תיאר. 

"אז למה עזבת?" שאלתי לבסוף. "מאז שהייתי ילד קטן," הוא חירחר עם גרון יבש מרוב שדיבר, "הייתי מאוד סקרן. תמיד תהיתי האם יש עוד משהו בעולם חוץ מהקרחון שלנו ומהמים הרבים המקיפים אותנו. באחד מאותם ימים מרובי תהיות - הגיעה ספינה נוספת, גם כן ריקה מאדם והרוסה למחצה. באותה תקופה הורי כבר לא היו בחיים, ועוד לא הייתה לי אישה, אז החלטתי לתקן את הספינה ולצאת למסע. לאחר כמה ירחים וקצת עזרה מחברי ילדוּת - יצאתי לים הגדול, על סירה קטנה. בשבוע הראשון הייתי ממש נלהב ופתוח לגילויים מרהיבים. דמיינתי לעצמי לוויתנים קטנים שצועדים על קרחונים ודיונונים עם שלוש רגליים בלבד. דמיינתי ציפורים צבעוניות שמדברות בשפה שלנו ואנשים שעירים וענקיים שאוכל לומר להם "באתי בשלום". בשבוע השני כבר הייתי עסוק יותר בלחפש משהו לאכול מאשר לגלות קרחונים חדשים. בשבוע השלישי כבר ראיתי נקודות שחורות ובין הקאה להקאה ניסיתי להציל את המפרשים מהסופה שקטלה אותי. ואז, כשהשמש בקעה שוב מבעד לעננים, ראיתי יבשה. ראיתי עצים וציפורים וחול וצמחייה ומטריות ואנשים חלקים-חלקים ושזופים מאוד, וכלבים וחתולים ובתים מעץ ומבטון ומזכוכית, ועוד כל-כך הרבה דברים שאני עוד לא יודע מה שמם בספרדית, או בשפות אחרות שמתברר שקיימות בעולם, כמו גם אנשים שונים-שונים. בהתחלה פשוט הבטתי מהצד על התנהלות החיים בחוף הארגנטינאי. מעולם לא ראיתי כ"כ הרבה אנשים במקום אחד. פשוט עמדתי ודמעתי מאושר התגלית. רציתי לנסות לאכול אחד מהאננסים או האבטיחים, אבל ראיתי שאצלכם לא לוקחים אותם סתם ככה, ולא היה לי הנייר הזה, שעכשיו אני יודע מה מטרתו. בגללו אני עכשיו כאן, עובד איתך. אני רוצה לנסות הכל, רוצה לטעום הכל, רוצה לראות הכל-הכל-הכל. גם אם זה יהרוג אותי." בשלב הזה הוא כבר בכה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, והוא היה רך מהצפוי.

"תיקח אותי איתך?"

-

הקטע משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג כתיבה נוצרת.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=12583627

הידעת? pelut (השם של הגיבור בסיפור) מהשפה הקאטלנית משמעו "שעיר". ווכותרת השיר משמעה "העולם שבחוץ".