השטיות שלי

חופש, סוף סוף! [:

חבל שהוא עוד מעט נגמר...

משהו שכתבתי:

הוא העביר את ידו בשיערו, שהיה מושלם, בדיוק כמוהו.
הוא חייך אל המראה חיוך יהיר ושחצני. הוא ידע שהוא מושלם, לא היה צורך לומר לו.
הוא ישר את החולצה לגופו הרזה והחטוב.
הוא עשה "פוזות" מול המראה, וחייך חיוך רחב.
את נעליו החדשות נעל באיטיות, נהנה מכל רגע.
"אתה מושלם, נערי" אמר לו אביו, שעבר ליד דלתו.
כל מחמאה, ואף הקטנה ביותר, ניפחה את גאוותו.
כשסיים להתאפר מיופיו הלא רגיל, יצא מהדלת.
ובעודו חושב, הוא נתקל בה, בעוצמה חזקה. הוא הרגיש שהיא עצבנית, ואת כעסיה הוציאה אל הליכתה, ובמקרה זה, עליו.
"תיזהרי" אמר לה בעדינות לא רגילה.
היא לא העזה להרים מבטה מנעליה הבלויות, ומבגדיה המיוזעים.
"מצטערת" אמרה בהתנצלות כנה. היא רצתה להמשיך בדרכה, אך הוא חסם אותה.
"מה את עושה כאן?" שאל אותה. הוא ציפה שהיא תענה לו.
הוא היה בטוח. מדמותו הגבוהה והחזות רבת הביטחון לא היה ניתן להתעלם.
ובכלל, היא נראתה חלשה ועייפה.
היא לא וויתרה, היא ידעה שלדבר זה מעשה אסור. היא הדפה אותו והלכה. דמעותיה זולגות לאט.
הוא, מופתע ככל שהיה, לא איבד מגאוותו ולא הלך אחריה. הוא היה כל כך בטוח שהיא לא תתעלם ממנו, הוא לא הבין מאיפה זה נחת עליו.
מרוב תדהמה, שכח כבר לאן התכוון ללכת.
אבל אז הוא נזכר.
הוא נשם בכבדות, נזכר בפניה היפות שפגש בה לראשונה, בחיוך ששלחה אליו שקלטה את מבטו, במבט הקסום, אך הכל כך מרוחק.
הוא ידע היכן יוכל למצוא אותה, אך גאוותו לא נתנה לו ללכת.
אולי זה היה גורל, אולי צירוף מיקרים, אבל אם היה מגיע, הוא רואה דברים שלא היה צריך לראותם.
ואולי, רק אולי, הוא קיווה שהוא לא הנסיך על הסוס הלבן, שהוא רק שלה,
ואולי, רק אולי, הוא קיווה שהיא והוא כבר לא...
הוא מצא את רגליו והחל לצעוד, לאן שרגליו הובילו אותו.
הוא ידע שהוא יאחר, או יפספס את הפגישה, אבל לא היה אכפת לו.
הוא עוד אהב אותה. הוא לא ידע אם היא עוד.

תגידו מה דעתכן..

אני מנסה לעשות חתימה, אז פרגנו: