אבל הכל, כרגיל, רק בסדר. 

כל השנה האחרונה הזאת הייתה בסדר אחד גדול. היו הרבה אכזבות ומפלות, ואת הרגעים השמחים אני באמת לא זוכר. אף לא רגע מאושר אחד, פשוט שנה שלמה של דכאונות חולפים ורגעים שהם לא יותר מבסדר. רגעים כאלו שאני יודע שאין לי ממה להתבאס אבל אני בכל זאת קר מבפנים. אולי מרוב המחסור ברגעים שיחממו את הביפנוכו שלי קפאתי לעד? נממ. אני לא מאמין בזה. אני מאמין שתגיע התקופה שתוציא אותי מהבוץ, זה תמיד ככה, לא? 

השנתיים הראשונות של החטיבה שהדחקתי לחלוטין. אני זוכר שברים עצובים מהן. שוב, תקופה מדכאת וקודרת. אני זוכר רק את החורפים. ואז אני זוכר איך השנה האחרונה בחטה"ב, היא הייתה כמו האור שבקצה המנהרה, ופיצתה אותי על כל עוגמת הנפש והדם שהקזתי באותן שנתיים ארורות.

אבל השנה הזאת לא הייתה נוראית. בכלל. היא פשוט לא הייתה משהו. כלום. תקריות מסוימות שייזכרו ומעבר לזה נאדה. סביר להניח שהיא גם תיעלם אי שם בנבכי הזיכרון העמום שלי. אני סנילי. כמו ספרים נושנים היא תצבור אבק ופעם ב- אני אחשוב עליה. על השנה הזאת. מעניין מה אני אזכור. בטח את הסילבסטר, הוא היה טראגי למדי... מסתבר שלא ירשתי את כושר השתייה מהאבות המזרח-אירופאים שלי. הממ. מעבר לזה? גם עכשיו אני לא זוכר כלום.

וגם החופש הזה כזה. רווי קפה, רווי אכזבות ומורדות ולאחר מכן העליות כבר לא כל כך אפקטיביות. די מונוטוני האמת.

מצדי שתתחיל עכשיו שנת הלימודים. יותר מדי חופש מעולם לא היה טוב מדי בשבילי, אני תמיד מאבד את עצמי בתקופה כזאת. עייפתי כבר. אני מבזבז את כל שעות היום על שינה ואז אני מופתע למה אני מלנכולי. דאמט. אף פעם לא יוצא שאני נהנה מהקיץ...

הלכתי להמשיך לקרוא הארי פוטר. שוב. גם אצלם גשום ואפרורי הרבה. אבל שם בסקוטלנד הרבה יותר יפה.