חזרתי מריצה וכתבתי רשומה ארוכה ועמוקה וכנה על עצמי מאז ספטמבר ועל ריצות ועל הארוקי מורקמי ועל היערות שמסביבי. והכל נמחק. ארורה תהיי מערכת אווילית שכמותך!

סתם ככה, הגעתי למסקנה שהתיכון הזה מדכא כל אספקט ואסקפט שבי. זה היה כל כך ניכר בחזרה מחופשת החנוכה, מהפריחה והביטחון שהרגשתי ומהחיות שהייתה בי והאופטימיות. ובשובי למקום האפרורי הזה הכל נמחה בהרף עין, ואני שב להיות אותו אדם שאני לא אוהב מרבית הזמן.

אבל היי, לפחות עכשיו אני מקועקע.

עוד חמישה ימים צו ראשון. פאק.

לא בא לי צבא. תגידו מה שתגידו, אבל אני לא מתאים למסגרת הזאת ובא לי לשים עליה זין. אבל חלילה, כאילו שאפשר. דאמט. בא לי לעוף מפה, עכשיו. למזרח, או לניו זילנד או פיג'י או איי הפסחא. או ליערות ווירג'יניה או לממלכות המאוחדות. לכל מקום טרופי ואקזוטי וחדש שאפשר להגיע אליו. והעיקר שיהיה רחוק מפה.

מה שכן, כיף לחזור הביתה מיוזע מהריצה ולדעת שיש לך בירה קרה במקרר שמחכה רק לך. חבל רק שזה רויאל דאטץ' ולא קארלסברג. פפט.