בהשראת הרשומה של טאלור הפיקטי בבלוגו, Hermeum, על זהותו.

זה גרם לי לחשוב. אני אדם שחושב הרבה, למרבה הצער, על דברים חסרי טעם וחסרי תשובה. גם שאלה "מי אני?" עולה ועולה, ואני אף פעם לא יודע לענות חד משמעית, וגם אם כן, האם עצם העניין שאני עוד צעיר אומר שזהותי תשתנה? האם העובדה שאני רק בן שבע-עשרה אומרת שאני עוד עלול להתפרק ולהתגבש מחדש? אני חושב שלא. או שמא אומר, חוששני שלא? כי אולי שינוי זה דבר מיוחל. אולי דווקא בגלל שהזהות שלי והאישיות שלי כבר כל כך מקובעת אני לא מצליח להגיע לשיאים שאני רוצה ומייחל להם.

אני חושב שזהותו של אדם מתגבשת לפי ההחלטות שהוא עושה, לפי הקשרים שלו עם העולם החיצון והעשייה שלו בעולם הפנימי.

עשיתי המון החלטות שגויות בחיים שלי והתחרטתי המון, אני אף פעם לא חושב שבאמת החלטתי על משהו שהייתי שלם איתו לגמרי לגמרי. תמיד מועקה וסימני שאלה חלחלו אט אט לתוך לבי. לפעמים העברתי ימים קודרים ושלמים ואכלתי את הלב. ימים שלמים כתבתי סיפורים על כך שאני חוזר בזמן ומתקן את הכל. במשך מספר שנים זה לחלוטין הרגיש כאילו אני מקולל, כאילו שום דבר שאני עושה לא יהיה טוב, לא יהיה נכון. היום אני במקום שאני מבין שזה לא תלוי בי, ושלמרבה מזלי גם אם אני עושה טעויות יש מי שיוציא אותי מהבוץ. הבנתי שיש משפט שנכון כמעט לכל דבר בעולם - הכל בר תיקון. ומשפט אחר - עשה מה שלבך חפץ. אז כן, אני אלך אחרי צו לבי, למרות שלפעמים זה קצת מביך ומתעתע, שעם כל המוסכמות החברתיות הטיפשיות האלו צריך לצמק את הלב ולמסגר אותו בין רשימות וחוקים חברתיים.

הקשרים שלי עם העולם נמדדים לפי דעתי בדעותיי ובקשרים החברתיים שלי. זאת הצורה שאני מציג את עצמי לראווה בפני העולם. ספר לי מיהם חברייך ואספר לך מי אתה. ויש לי חברים מדהימים, ואני הכי אוהב אותם בעולם. ויש שתי חבורות, כל אחת מאפיינת צד אחר בזהות שלי. אם חבורה מסוימת היא זו שגדלתי איתה מהגן, המשפחה השנייה והטבעית שלי, המקום החם והאוהב אבל עם זאת שונה, בגלל שעצם זה שגדלנו יחד אומר שגם גדלנו להיות מאוד שונים. אבל זו משפחה, ומשפחה לא בוחרים. ומצד שני - החבורה שפגשתי בבגרותי. חבורה שליקטתי, אנשים שחיברתי, אני לא אהיה צנוע ואומר שזה לא היה קורה בגללי, אבל זה מרגיש כאילו אלו האנשים שאני זורם איתם על אותו גל באופן מוחלט. באופן שלם והרמוני. הם משלימים אותי. שתי החבורות האלו מאזנות אותי, ומאפיינות את הצדדים השונים בי. אחד, צד מתרפק וילדותי, צד שמחפש את החום ואת ההנהון האבהי, הצד שמחפש את הנוסטלגיה ואת תחושת הבית, את המקום הבטוח. והצד השני, הבוגר והבשל, האפל, המיני, שמוכן להסתכן ולעשות דברים שהוא מעולם לא העלה על הדעת. ברבור לבן וברבור שחור, שניהם רוקדים בתוכי במחול מאוזן, נלחמים על השלטון. הראציונל מול האיד. הם מול הם. ובדבר דעותיי? דעותיו של אדם הן התוצאה של הזהות שלו - התוצאה של כל מה שהשפיע עליו לאורך כל התבגרותו. אני רואה את עצמי כאדם שהתחנך בצורה הכי אידאלית שיכולה להיות, והדעות שלי בהתאם. אני סובלני, אני מתחשב, אני הגיוני, אני קוהרנטי, אני ראציונלי ועם זאת אני לא נותן למוסכמות העולם להכניע את הדעה שלי. אם לדבר במונחים פוליטיים, אני לא אוהב להגדיר את עצמי בתור שמאלני או ימני, אני רואה את עצמי בתור הומניסט. לרוב אני תומך בצדדים השמאלניים. אני אוהב את העולם ואת הטבע, אני נגד הדת המונוטאיסטית הנפוצה (איסלאם, נצרות, יהדות וכל מה שמקדש מלחמה והרג), אני בעד אהבה הדדית והתחשבות, בעד הרוח וחירות הדעה.

ודבר אחרון - העשייה שלי בעולם הפנימי. שזה הדבר שאולי הכי קשה לי לחשוב עליו. מה אני עושה בשביל עצמי? אני כותב, ומצייר, וחולם בהקיץ. זה חלק מהאסקפיזם שלי, חלק מהרצון שלי לבטא את התחושות שלי והפנטזיות שלי. הניסיון ליצור עולם מקביל ואוטופי. אני לא מהחולמים שיחיו בעולם כזה, אבל אני רואה את העשייה הפנימית שלי, שהיא אומנותית כמעט בכל היבטיה, הרצון לשפר ולתקן. הרצון לעצב את העולם בצורה צבעונית וגזעית, בצורה כזו שאי אפשר שלא יהיה לאהוב אותה. אני רואה את היצירה שלי בתור דבר קדוש בשבילי וזול לעולם. בתור תשובה בשבילי, ושאלה לעולם. אני חושב שהיצירות שלי הן חתיכה מהפאזל שנקראת אני, הן שבבים מהזהות שלי. שובל של פסיקה קוהרנטית. אני חושב שכשאדם עוסק במשהו לעצמו - יצירה, אתלטיקה, כל מלאכה באשר תהיה - אפשר ללמוד על הרצונות שלו, על השאיפות שלו, על הדרך בה הגוף שלו עובד יחד עם הנשמה. הדבר ממנו הנשמה שלו ניזונה.

אני חושב שהרשומה הזאת רק בלבלה אותי יותר. דבר אחד אני יודע לבטח, לפחות כרגע, אני מרוצה מרוב מה שאני רואה. אני חושב שהגעתי לשלב שהשלמתי עם זה שאני מי שאני, ואני חושב שאני אוהב את זה.

יום טוב, שאגי מהפלך.