נכון לתחילת כתיבת הרשומה הזאת אני עוד לא יודע איך אני אקרא לה. אני עוד לא יודע במה אעסוק, ועל מה אכתוב. חזרתי מסוף שבוע שאמנם לא היה life-changing מבחינתי, אבל לחלוטין ממלא השראה, גרם לי להבין המון המון דברים על עצמי. תובנות שונות, לקחים שונים, קרבה שלא ידעתי לצדדים שונים בעם הזה. אני חושב שמעולם לא הייתי יותר מחובר ליהדות שבי, באופן כנה ואמיתי ויפה, כמו עכשיו. ואני עוד לא רואה את עצמי בתור יהודי, לא מבחינת דת ולא מבחינת לאום, אבל המסורת והביחד עשו את שלהם, והסנטימנטים שיש לי כלפי התרבות הזאת עשו את שלהם. אנעארף.

אני שותה קפה הפוך (שיצא מושלם. אני חושב שהגעתי למגנום אופוס של הכנת קפה הפוך במכונה, עכשיו רק להפוך את זה למקצוע!) ושומע את פיונה אפל. באמת שהיא מושלמת, והיא אדירה ויפהפייה והמילים והמוזיקה פשוט שובים אותי בכל שיר. אין דברים כאלה, מרגיש כאילו כישפו אותי. אני מאוהב. 

אבל כן, אני מרגיש מסופק. אמנם שבוע קשה עומד בפתח, ואחריו שבועות קשים יותר, אבל אני מרגיש שיש לי מספיק כח ואנרגיות כדי לעבור גם את זה. אני חושב שעד כה פברואר ענה על ציפיותיי מעל ומעבר. אני מרגיש שלם. אני מרגיש שזה היה החופש שייחלתי אותו, החופש שהייתי צריך כדי לזכור איך לפרוש את הכנפיים שלי ולשמוע את שריקת הרוח מחדש.

זה היה סוף שבוע אופורי. והוא היה משונה, כי מעולם לא חשבתי שהוא יהיה כזה. זה היה עם אנשים חדשים, שונים, שמעולם לא חשבתי שאני אתחבר אליהם בכזאת צורה. וזה היה במקום מדהים, ברצינות, אצבע הגליל זה איזור שנראה ומרגיש כמו בחו"ל. את שינת הצהריים שלי העברתי, למרבה הקלישאתיות, שכוב וטובע בשדה של תלתנים, והתרעננתי ממימיה של שלולית גדולה שצפרדעים רבצו בה. בא לי לחזור לשם. אוף.

עד כה, פברואר התעלה על כל ציפיותיי. מפה אפשר רק לרדת.

אז הכותרת תהיה משהו קצת מנותק, אבל או וול זה שיר מדהים מדהים מדהים של פיונה אפל.