נמאס לי מכותרות עגמומיות. 

בכל מקרה, היה חופש מאוד מאוד נחמד. ומאוד מאוד נחמד שהוא היה, כי האמת שבא לי לחזור ללימודים, גם רק אחרי יומיים בבית. אני מניח שזה דבר טוב. אני מניח שזו הייתה מעין טעינת כוחות הכרחית במידה מסוימת. ואולי זו הידיעה שעוד מעט גם זה נגמר, ואז יש טיול גדול, וחופשת פסח, ואז, סך הכל, המסגרת הרגילה של הלימודים די מיטשטשת לטובת תגבורים וימי למידה בבית. 

בא לי לפגוש את החברים שלי, ובא לי לשבת על הדשא ליד הבניין תחת שמש האביב היוקדת. ובא לי לקרוא ספר טוב. 

אז כן, החופש היה נחמד. הייתה משפחה, היו הרבה חברים, לכאן ולכאן. הרגשתי קצת כמו פעם אפילו, עם החברים הישנים שלי שאולי קצת הזנחתי לאחרונה. ואולי הפערים בינינו פשוט גדלים וגדלים. זה בעייתי כשמדובר בחברי ילדות. במיוחד כשאתם לא גדלים להיות אותו הדבר. לפעמים הפערים בין האישיויות גוברים על האהבה. ויש אהבה.

וביליתי בתל אביב. וישנתי. ואיבדתי את הקול והגרון כואב לי כמו אני לא יודע מה.

אבל אני בעיקר סקרן.

אני סקרן לגבי מה יביא איתו האביב שמתחיל היום באופן מסוים (יום שוויון אביב שמח!). מה יביא איתו הטיול שאני מצפה לו בשקיקה כבר די הרבה זמן, מה תביא איתה השמש, מה יביא איתו פסח, מה יביא קץ השנה. אני בציפייה דרוכה אבל כשאני מסתכל קדימה אני קצת מתבאס. אני רואה לימודים, אני רואה חופש אחרון, אני רואה שנת לימודים אחרונה וצבא. ואני לא רואה רישיון באופק, למרות שעשיתי כבר אינספור שיעורים מזדיינים. אוף.

דז'ה וו.

יאללה, אביב שמח, חבר'ה. שרוחות העולם יביאו איתן רגשות חיוביים יחד עם הפריחה.