זה הדבר הכי מתסכל לבהות במסמך הוורד הריק, עם רעיון מגובש בראש שלך, לנסות לתרגם אותו למילים ולראות שזה לא זה.

אולי זה הפרפקציוניזם הארור הזה ששולט בכל היבט בחיים שלי, ששום מילה שאני אכתוב לא תגלם את המחשבות והרעיונות שלי בצורה הנכונה. כאילו המילים לא מספיק יפות ומדוייקות כדי להכיל את מה שאני רוצה שהן יכילו. ואולי אני צריך להסתפק במה שיוצא כרגע, מעין תוצר מוגמר ובינוני, אבל לפחות מוגמר.

הייתי רוצה לסיים פעם אחת משהו. נמאס לי לכתוב סיפורים קצרים. אני אוהב סיפורים קצרים, אבל אני רוצה לנסות את מזלי ברומן. ויש לי רעיון מגובש ומוצק, ארוך ורחב יריעה. ויש לי את הכישרון, המינימאלי לפחות, או כך אני מקווה, לכתוב. אבל מה שאני רואה בראש ומה שהאצבעות שלי מקלידות הם דברים שונים לחלוטין. כמו שני קווים מקבילים - תמיד יהיו אחד ליד השני אך לעולם לא ייפגשו.

תכלס, יש לי מוזה. יש לי הרבה רעיונות, ואני אפילו אוהב את רובם לשם שינוי. זה מתסכל לכתוב שלדים על גבי שלדים, לכתוב דמויות מפורטות ועגולות, קווי עלילה, אאוטליינים, אבל כשזה מגיע לכתיבה עצמה זה מרגיש לא מספק.

כתבתי פרולוג. עוד אחד. והוא נחמד.

אבל הוא לא זה.

אז כמו שאמרתי, צרות של מספרי סיפורים...

עריכה (19:14): איזה יום עגמומי זה. הספר שכל כך ציפיתי לו לא עונה על ציפיותיי, הבוס שלי כועס עליי (שזה דבר לגיטימי לחלוטין בהתחשב בזה שאני העובד הכי גרוע בעולם. למרות שאני משתדל, לעזאזל...), הקפה טעים אבל משום מה זה כבר לא עוזר. בא לי לחזור לתקופה שקפאין ופרקים של סיטקומים אמריקאיים ממש עזרו לי לעבור את התסכול הזה, כי ברצינות... אני מחפש משהו שיפיג את זה ואין כלום.

אין כלום.