הבאנגלז שרות את Eternal Flame. אולי שמעתי אותו דרך הרדיו, או אולי מחדר אחר, שם הוא זמזם בטלוויזיה או באייטיונז של אחותי.

אני זוכר שאי שם אני שומע את להבה נצחית, בחדר חשוך ומאובק. אני ספון בכיסא שלי מול מסך מחשב מכאני ומנוכר.

מקיש על המקלדת ללא הרף. מקליד ומקליד ומקליד, כשמול פניי מרצדות תמונות צבעוניות של אנשים מפוקסלים ותיבות דיבור וטקסט ממוחשב ועולם שלם שנשבר אל תוך המחשבה שלי, והודעה מתנוססת למטה - "אתה משחק כבר שש שעות רצוף, היינו מציעים לך לקחת הפסקה". כמובן שלא במילים האלו, וכמובן שזה היה באנגלית. אבל זה היה שם, משתקף בעיניי באותו חדר חשוך ומאובק.

אחרי זה שמעתי את זה במטוס. שקעתי בכיסא שלי וניסיתי להימנע מכל קשר אנושי כלשהו. בצורה מיזנתרופית משהו חיפשתי את המפלט שלי מכור ההיתוך האנושי הזה. מהקרבה שהמטוס מחייב. ואז השיר הזה החל להתנגן. ולא הכרתי אותו, לא ידעתי איפה או מתי שמעתי אותו, אבל הוא פתאום התחיל, וכאילו טשטש אותי לגמרי, שאב אותי חזרה לתקופה עלומה וישנה יותר. טהורה וחשוכה יותר.

אני חושב שהפעם הבאה ששמעתי את זה הייתה דרך קישור ליוטיוב, או ב-MTV. ראיתי את הוידאו-קליפ שנוצר לשיר והכרתי אותו. אחרי שנים שהשיר הזה היה השיר שמחזיר אותי אחורה, שמחמם בי את נוגה הילדות שלי, למדתי את שמו. היה בזה קצת מהתפיסה של המציאות, מהפכחון שלו ורק שיר אחד יכול להגדיר תקופה שלמה בחיי.

אני זוכר זמנים מיזנתרופיים, שהייתי ספון בחדרי מקיש פקודות לגיבור מצויר. אני זוכר את עצמי שקוע בעולם יפה ומעוצב למשעי, מתוחכם וכה פשוט בו זמנית. כזה מזמין, כזה צבעוני וחוויתי. אני זוכר, אי שם, עיניים ירוקות גדולות מחפשות אוצרות. מחפשות אותיות על מקלדת מאובקת. נוצצות לאור דברים כה פשוטים. מחכות לעוד טפיחת שכם וירטואלית מחברים שישובים במרחק מספר רחובות. 

אי שם אני זוכר קיץ חם ונעים. אני זוכר אופטימיות מסתננת דרך החריצים שבתריסים. אני זוכר טיולים מבויישים לאורך הרחובות השוממים ועמוסי הפרחייה הססגונית כשספר פנטזיה בידיי, ועיני הירוקות תרות אחר כוך חשוך שאוכל להתיישב בו ולקרוא. אני זוכר ספסל בין שני שיחים לצד הכביש. ואני זוכר שמות ועלילות, גיבורים וערים רחוקות. אני זוכר מבוכה וחוסר נוחות, אני זוכר מבטים מבעד למכוניות. 

אני זוכר בקרים יפים, אני זוכר טיולים לצרכנייה עם חברים, אני זוכר חברים. אני זוכר בקבוקי אייס-קפה מתועש, אני זוכר לילות לבנים מול משחקי וידאו עם תחושת הישג וגאווה שמחממת את הלב. אני זוכר חיוכים כנים ואמיתיים. אני זוכר שבועות צרופים ל ימי שבת קסומים.

אני זוכר להבה נצחית, שלוקחת אותי אחורה. אי שם לקיצים מאובקים ויפים שנשמרים ארוזים בתיקיות זכרוני.

אני מתגעגע לקיצים האלו. כל כך. כל דבר טהור נשחק על ידי הזמן. כל דבר כנה ואמיתי מתעוות על ידי הפיכחון והצלילות המתועשים.

אבל אני זוכר שיר אחד שמחזיר את הכל. ואני אוהב את השיר הזה בכל לבי.