החודש הזה מלא בלימודים וברומנטיקה עקומה. ויש לי עבודה מחורבנת ואני שונא אותה. ואני לפעמים מדוכא ולפעמים מתמוגג משמחה ומאושר ואני מרגיש שאני רץ על קו ישר שלא יכול להתאזן כי אני נע בין קוטביות לקוטביות. וקר לי וחם לי ואני שמח ואני לא. והיא רוצה ואני לא רוצה ואני רוצה והיא לא רוצה אבל היא כן רוצה ואני שומע משהו אחר והיא מראה משהו אחר בעיניים שלה ואני רוצה והיא רוצה אבל גם היא רוצה והיא לא יכולה ואני מתרחק והיא מתקרבת ואני מתקרב והיא מתרחקת ואני מרגיש את העולם נע וזע ואני לא מצליח לשלוט בשום דבר שקורה בחיים האומללים והמושלמים שלי וזה מרגיש כאילו מישהו מטיל קוביות כל שעה ושעה והופך את הסדר הטוב על כנו וכאילו העולם בכלל לא קשוב למחשבות שלי ורק מחפש איך להוסיף עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד מחשבות.

אני לא יודע אם זו כבר העובדה שאני לא מבין בבנות ואז אני מגלה שהן רוצות משהו אחד בזמן שחשבתי שהן רוצות את האחר או שאני פשוט לא מוכן להפנים שמשהו השתנה בקשר העקום ושכל הרומנטיקה שהייתה לי בחיים הייתה מסובכת כמו בעיית הפליטים או איזו בעיה פוליטית מדינית מעצבנת דומה שמעסיקה את המוחות העלובים והקטנים שלנו כי בתכלס מי שבאמת קובע זה הרוצחים והזאבים והחזירים הקפיטליסטים שיושבים שם ומשחקים במשחקי הכס ואני מרגיש כאילו כל העולם סוגר עליי ואין לי לאן לירוק את כל המחשבות והתחושות והתהיות והרגשות והמערבולות המזוינות האלו!

אני מרגיש כאילו מרפי כבר מזמן הפך אותי לשחקן הבית שלו למרות שהכל בחיים שלי כל כך טוב ויפה והשמש רק קורנת ויש פרפרים שמקיפים אותי ואני חי בסרט של דיסני אבל נראה לי שהבמאי נרצח כי פתאום מופיעים כתמי דם והכתוביות מתחילות לעלות ובכלל לא הגעתי לסוף הסיפור שלי.

שהיקום ישמור אותי. 

אני אפילו לא מרגיש שפרקתי אחוז מהמערבולת שמתחוללת בנבכי מוחי.