אתם יודעים, חזיתי היום בתאונת דרכים. ממש מול העיניים שלי. זה מוזר קצת. אמא נהגה במכונית והמכונית שלפנינו נסעה, אישה חיכתה לצאת מצד ימין, ומשום מה יצאה בדיוק כשהמכונית שמלפנינו התקדמה. ברגע הראשון אתה לא מחשב מה קורה בדיוק. אמא עוצרת, אתה רואה את המכונית של הזאתי מימין מתמקדמת ומבין שמשהו פה לא בסדר.

תוך שנייה, למרות שאני יכול לשחזר את זה שוב ושוב בדיוק מופתי בראש שלי, המכונית שהייתה לפנינו עפה לתוך קדמת המכונית הכחולה של הבחורה מימין. ברדיו מתנגן ויוה לה וידה של קולדפליי ואני רק שומע את הסולן שר ושר על הזמנים בהם שלט בעולם. ומולי מכונית כחולה מנתפצת לאלפי שברים קטנטנים שנוצצים באור שמש הצהריים הקופחת. ואני מאובן לגמרי ואמא אוחזת ליד בכתף בחוזקה כאילו אנחנו עוד רגע הולכים להישאב לעין הסערה, אל תוך הסכנה. ובקבוק הספרייט שהחזקתי נופל על הרצפה ואני לא מבין איך זה שכל אותם רסיסים קטנטנים של מכונית נראים כל כך יפה כשהם עפים לכל מקום. קצת כמו זיקוקים. זה קצת קסום, אך שהכמונית נוסעת ונכנסת בתוך השנייה, זה נראה כמעט על טבעי, הכל מתנפץ מסביב כמו קונפטי.

ואז יש שקט ודממה. אתה קולט מה ראית עכשיו ואתה לא מבין בכלל מה זה בהתחלה. זה לפעמים כל כך רחוק, המונח הזה, "תאונת דרכים", למרות ששבים וחוזרים וטוחנים לנו את זה באוזניים. לעזאזל - זו הייתה תאונת דרכים הרגע?

פתאום הכל נראה אפור יותר. מכונית כחולה מרוסקת לגמרי מימין, כל המעיים המכאניים שלה נשפכים החוצה ואלפי ניצוצות כחולים מוטלים כמו גופות של כוכבים מתים מסביבה, וטנדר לבן משמאל שאתה רואה רק את אחוריו ותוהה מה עבר עליו בהתנגשות.

עדיין לא קורה כלום, רק דממה, ושקט, ואתה תוהה מה עכשיו. היינו מאחורי הטנדר. אם אמא לא הייתה עוצרת היינו נכנסים בכחולה מאחורה. אם הטנדר לא היה שם אולי אנחנו היינו מתנפצים לאבק כוכבים. ושום דבר לא קורה, שתי מכוניות מוטלות על הכביש אחרי שהן נתנו את ההופעה שלהן ומשום מה המסך מסרב להסיגר.

"את רוצה להתקשר למשטרה?" אני מנסה לשאול בקושי, מרגיש קצת כלי הפה שלי התאבן גם הוא. אמא לא עונה משום מה. 

הסולן של קולדפליי עוד שר את ויוה לה וידה. נדמה כאילו עבר המון זמן והשיר הזה עודנו מתנגן.

שמש יוצאת מאחורי עננים והעולם שוב נשטף באורה. אנשים רצים אל המכונית הכחולה, אל הטנדר הלבן. אמא יוצאת מהמכונית ורצה לשם, לאיפשהו. לבדוק שכולם בסדר. פתאום כולם מגיעים. המון אנשים. רבבות. ואתה תוהה מה עכשיו.

ואמא חוזרת, ואנחנו מנסים למצוא דרך לעקוף את המקום כי אנחנו ממש ממהרים הביתה. פתאום, כאילו הכל נעלם, כאילו דבר לאקרה. כאילו עודנו לא היינו עדים לדבר הזה, תאונת דרכים. כשעברנו ליד המכוניות ראיתי אנשים מגישים לבחורה שתייה והיא כולה בוכה ומסכנה, מדברת, אולי אפילו צועקת, עם כאב בעיניים. אנחנו עוברים ליד הטנדר הלבן ורואים רק שני אנשים מנסים להשקות בחור מבוגר, עם שיער כסוף שכל ראשו רכון אחורה ועיניו פעורות באימה. כנראה מהלם.

זו הייתה אשמתה של הבחורה. אבל העולם ממשיך לסבוב, עדיין ילכו לטפל בבחורה קודם, עדיין נמשיך לנסוע הביתה כי אנחנו ממהרים, רסיסים של מכונית ימשיכו לצוף על האספלט כמו מיליון כוכבים מנצנצים והסולן של קולדפליי ימשיך לשיר ויוה לה וידה.