דממה שררה עד שהחלה המפוחית לנגן. מהסטריאו המאובק עלתה מנגינה צלולה ושכוחה.
"אהבנו להקשיב לזה." אוקטובר חייך לעצמו בעגמומיות. "אבל רק כשהיינו מדוכאים."
החדר היה חשוך ורק נורה שכוחה כבר אזל האירה בעמימות את החדר. במשחקי האור והצל נדמה היה כי הצל מנצח, והשאר נותר קורבן לאורה הצהבהב הדהוי של הנורה. לאוקטובר לא היה על מה להסתכל, הוא ישב לצד שולחן עץ מיושן ומולו, בצדו השני של החדר עמדה פיי לצד מטבח קטן וצנוע שהורכב ברובו מכיור, כיריים, תנור נושנה וחלקה קטנה של שיש ועליה מכונת קפה.
"בחודשים האחרונים אני מאזינה לזה הרבה. כל הזמן כמעט." אמרה פיי, גבה מופנה לאוקטובר. נדמה כי ככה יותר קל לדבר. "תחושת הנוסטלגיה הרבה יותר מועצמת עכשיו. והמלנכוליה הרבה יותר מוכרת, פתאום זה תופס משמעות שונה לגמרי."
"מדהים מה סנופקין יכול לעשות לאנשים, מה?" הוא אמר. לאחר מכן הייתה דממה ופיי הגישה לו את ספל הקפה המהביל. 
"זה נראה טוב. אבל אני מתגעגע לקפה הישן שלך." 
"הנס קפה? זה הרבה יותר טעים." היא השיבה והחלה להכין גם לעצמה ספל.
"זה מלאכותי." הוא לגם מהמשקה. "זה טוב, אבל זה מלאכותי. זה תמיד יוצא אותו דבר. כשהיית מכינה נס-קפהים הייתי יכול לספר מה את מרגישה באותו רגע. פה אני לא מרגיש כלום."
"ואולי אני לא מרגישה כלום?" היא שאלה וכיבתה את המכונה. היא ניגבה קצת את האזור בסמרטוט והתיישבה לצד אוקטובר. 
"שנים שלא ישבנו יחדיו." היא אמרה והביטה בנקודה כלשהי ברקע בעיניים מזוגגות. 
"מתגעגעת?" 
היא חייכה. "איך אפשר שלא?"
"אני לא ממש."
"אבל היה לנו כיף, לא? אתה יודע..."
"בשלב כלשהו זה כבר לא היה כיף. את יודעת, זה משעשע ומצחיק עד שמישהו מאבד עין."
"לא איבדת עין."
"אבל כן איבדתי שם משהו בדרך." כעת הוא הפנה את מבטו לפניה של פיי, בוחן אותן. על עורה הלבקני ריצד אורה המנוכר של המנורה ועיניה הירוקות היו רדומות יחסית. שיערה הערמוני והגלי נח בשלווה על כתפיה הדקיקות. לכאורה היא נראתה כמו שנראתה לפני חמש שנים, אך אוקטובר זיהה קמטים שנחרטו בה. עדינים, כמעט בלתי נראים. לא קמטי הזדקנות, קמטים של דאגה ושל פחד. דיכאון.
"אתה יודע שאהבנו אותך." היא אמרה לו בפנים חתומות.
"זה לא באמת משנה, מה? כמה שאהבתם אותי זה אף פעם לא היה מספיק. תמיד היה מישהו שאהבתם יותר, אף פעם לא הייתי המוצא הראשון שלכם. בשלב כלשהו הסתובבנו יחד מתוך הרגל וזהו. כי ככה זה היה מאז ומתמיד. לא היה כבר קשר."
"תראה, אנשים משתנים... זה לא היה חד צדדי." היא מלמלה, קולה נרעד מעט וחשף את חוסר הנוחות שהיא חשה.
"בסופו של היום חזרתי הביתה והרגשתי בודד, אני מניח שזה לא משנה כמה אהבתם אותי. ביום ההולדת שלי אפילו לא טרחתם לעשות לי כלום. אמרתם לי מזל טוב ושרתם קצת ואז הלכתם כי היו לכם עוד דברים לעשות."
דממה.
"ובחגיגות העצמאות נסעתם לחברים שלכם אי שם בצדה השני של המדינה ואני הייתי פה. כי חוץ מכם לא היה לי אף אחד, וזה ההבדל בינינו. כמה מאוחדים שלא היינו לכל אחד היה את המפלט שלו. לי לא, כי הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שזה לא ייגמר."
"היית אומר משהו." היא אמרה. "באותם זמנים זה לא היה כל כך קודר ומנוכר כמו עכשיו, העולם היה הרבה יותר צבעוני וחסר דאגות. אתה מדבר איתי במילים שאני לא מצליחה לזכור. בשבילי זה תמיד היה שמח ומגובש."
"אולי זה ההבדל בינינו. כשעשית משהו כולם תמיד היו מאחורייך, תמכו בך. לא משנה מה היה, תמיד הרגשתי שאני בצד. שאני משני לכל השאר. לא משנה כמה מוקף בחברים הייתי, תמיד הרגשתי בודד. עם אף אחד שיהיה אפשר לדבר איתו על מה שעובר עליי."
"אלוהים, אוקטובר. אתה יודע שלעולם לא הייתי גורמת לך להרגיש ככה בכוונה, אני כל כך מצטערת—"
"באמת שאין לך מה להצטער. זה עבר. אתם הפגנתם טוב מאוד מה אתם חושבים עליי והגיע הזמן לעזוב, דרכים נפרדות. אני הלכתי לנדוד ואתם נטעתם פה שורשים. כנראה שככה זה היה צריך להיות מלכתחילה."
הוא הרגיש את כף ידה הצנומה והקטנה של פיי מלטפת את גבו הרעוע. שניהם סיימו זה מכבר את הקפה שלהם ואחזו בספלים מרוקנים.
"רוצה נס קפה?" היא שאלה בשפתיים קפוצות, עיניה האדימו מעט.
הוא חייך והנהן.
הוא צפה בה מכינה את הקפה, וכשהגישה לו אותו לגם את המשקה בשקיקה.
"נו, ומה אני מרגישה עכשיו?" היא שאלה בעוקצנות.
"רחמים." 

אחד הדברים האהובים עליי מכל מה שכתבתי. כי יש פה נימה מאוד דומה למה שהיה לי בראש, ויש בו כנות שאני לא מצליח לשחזר. ואני אוהב לקרוא את זה מפה לשם. וזה נכתב בתקופה עצובה ועגומה, והקטע הכי משמח בעניין הוא שזה לא יכול היה להיות, נכון להיום, פחות רלוונטי לגביי.

Life still goes on.

איזה כיף היה אתמול במסיבה, למרות שאני חייב להפסיק לשתות לשוכרה. אני עושה דברים אמיצים מדי ואני הולך על חבל מאוד מאוד דק. אבל חיבקתי עץ עם עוד בחורה, זה סיפור לספר לילדים שלי.