כבר אין משמעות לרגשות שלי, למעשים שלי, למחשבות שלי, לחירויות שלי, לזכויות שלי, לנצחונות שלי, להפסדים שלי.

אני אפאתי כי כבר מזמן איבדתי תקווה לתקן את הבלאגן שעשיתי מהחיים שלי ואני אפאתי כי אני יודע שלתפקד עם גוף ונשמה כאלו פגומים זה אבסורד ומטומטם ואולי באמת כדאי לעזוב את העולם המתפורר הזה. אני אפאתי כי אפילו מחשבות על כדורים נראות שגרתיות מדי. המורבידיות אופפת אותי. השיממון, המונוטוניות. אני אפאתי כי איבדתי את כל הטוב שהיה לי בידיים ואני עייף מלאסוף אותו מחדש, אני אפאתי כי אני לא יכול ליהנות מכל הטוב שנותר לי, אני אפאתי כי אני מרגיש נבגד, אני אפאתי כי העולם הזה בוגד בי.

לא יודע אם זו התקופה הזאת. לא זוכר איך הרגשתי בקיצים קודמים. אני זוכר מה עשיתי. לאן הלכתי, איפה הייתי, עם מי, מה אכלתי, מה שרתי, מה התנגן לי באוזניות, מה ראיתי. לא מה הרגשתי. לא יודע. קצת אפרורי כזה. אני מרגיש פגום יותר מתמיד, ואני בכלל לא יודע למה. כלפי חוץ זאת התקופה הכי טובה בחיים שלי אולי. כלפי פנים אני סדוק. ולעזאזל, אני לא יודע למה.

מצטער שאני לא מגיב, מצטער שאני בקושי מתייחס. אני אפאתי. ואני לא יודע אם זו תקופה או אם ככה זה עכשיו.

לא אכפת לי כל כך.

כזה אני.

"ציפור לא הוזה הזיות ולא מחשב מחשבות. יש לו נפש במידה הנכונה: קצרה דיה לנוע איתה בלי למעוד, וגדולה דיה לכסות על גופו."

-"פועת", מאת ענבל רשף. אמנם לא ספר מדהים, אבל הציטוט הזה כל כך מדוייק ומופלא בעיניי שהוא שווה הכל. לו רק האלים היו תופרים לי נשמה במידה הנכונה.