או שמא האהבה היא המעוורת? הלוא היא המכשפה הפתיינית שמתדפקת על חלונך בלילה זרוע כוכבים ומפזרת הבטחות וציפיות רבות כמספר הכוכבים המנקדים את הרקיע. והאין היא מחוללת הניסים ומחוללת האסונות, שבבוא העת באה וקוצרת את גמולה, ועם ציפורניה החדות והשחורות והארוכות כטפרי זאב המשחר לטרף באה ועוקרת את עינייך ממקומן, כעורב זקן ומיומן. וכך אתה נותר, עיוור ובודד, כי האהבה לקחה לך הכל, ובסופו של דבר היא תמיד נגמרת. ואתה נותר עיוור.

אני לא מתיימר לאהוב אותה. אני גם לא אומר שהייתי מאוהב בה. אבל זה אבסורד להיות עם בחורה פרק זמן כזה ולא להרגיש אליה כלום. וכן, זה לא היה עמוק וזה לא היה כלום. אבל זה היה כיף, ומעניין, והיה לי עצוב שזה נגמר. וזה כואב ואפרורי להיזכר בה ולראות אותה. ולשמוע מפי אחרים שהיא המשיכה הלאה ולתהות אם היא בכלל חושבת עלייך בכל הצעדים שהיא עושה. ואז מה אם המשכתי הלאה בערך יום אחרי שזה נגמר, ואז מה אם צרפתתי כל בחורה מזדמנת כדי להוכיח שידי יצאה על העליונה ממערכת היחסים המפוקפקת הזאת, בסופו של דבר אף אחד לא יכול להימנע מהצביטה בלב, מהעיוורון המחשבתי, שכל החרא שהרגשתי אז מתפוגג ונותרת רק דמותה - עיניה, גזרתה, השפתיים המדהימות שלה. ואז נשארת האהבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, האהבה העקומה והאכזרית הזאת, וכל מה שהיא עושה זה פוגעת ולא נותנת מנוח, לא נותנת למחשבות לצלול. אז כן, האהבה עיוורת ומזוינת.