טוב, האמת היא שאני מת מעייפות וכמעט נרדם עם הפנים על המקלדת, אבל אני מרגיש מחוייב לתעד את היום הזה, גם כי זה מעט סגירת מעגל לאור העובדה שכתבתי רשומה ביום הזה לפני שנה (ואני אוהב את הבלוג הזה רק בגלל כל הפנינים התיעודיות שיש בו, כל הזכרונות שטרם נמחו והלוואי שלא יימחו) וגם כי יש לי התרגשות-גראדויישן כזו, כמו שתוארה באיך פגשתי את אמא, ופתאום לקראת סיום אני קצת מהסס, קצת מתרגש, לסיים את התיכון. שלא נאמר בשעה טובה, שלא נאמר שסוף סוף מגיעים החיים האמיתיים. מפחיד לומר זאת. אבל אני מניח שהכרחי, מה? זהו, סוף, נגמר. טקס פתיחת שנה אחרון בתיכון הנהדר שלי ואני נרדמתי. אבל בכל מקרה, היה לי בוקר נחמד מאוד עם הרבה אנרגיות טובות, וצהריים טובים יותר בישיבה עם האחות לנפש על נרגילה מצוינת וצפייה ב-TLV, שזה אולי כיף רק איתה, אבל זה כיבה לי את המוח לכמה שעות טובות. חמוד.

מרגיש כאילו לא מיציתי בכלל את החופש. יותר מדי עבודה, יותר מדי שיעורי נהיגה, מעט מדי זריחות מחוץ לבית, מעט מדי לילות לבנים ובילויים ליליים וחוויות. אבל מאוחר מדי מכדי לתקן משהו, ולפחות הייתי בביקור אחרון בתל אביב שכבר לא יודע מי מלהיבה אותי בזמן האחרון, ורכשתי לי את האלבום הראשון והמצויין של אלאניס מוריסט הנהדרת. והייתי ביומיים מדהימים עם החברים הכי טובים בעולם על גדת הירדן, וכל כך נהניתי, למרות העבודה המעיקה שמצאה את דרכה לכרסם את ליבי גם שם. 

מה שכן, אני מרגיש שאני מתחיל את השנה הזו שלם. מלא בביטחון, מלא בשמחה, ברצון להצליח ולהתחבר. נקווה שזה לא אנרגיות של תחילת שנת הלימודים שתכף ידעכו כמו שכבר היו לי. בכיתה י' התחלתי את התיכון כולי באופוריה מהחופש הגדול המדהים שהיה לי, ותוך ימים נהייתי גולם חיוור, מעין זומבי, שאת רוב זמנו העביר צופה בסדרות אמריקאיות מול מסך המחשב המרצד. המפלט שלי - סדרות אמריקאיות. וספרים. ובאפי קוטלת הערפדים, ופרנדז וסיטקומים אמריקקיים, וכל מה שמציג עולם טוב וצבעוני ויפה יותר. שמח שהתקופה הזאת נגמרה, שאני שוב עצמי. שאני אוהב, שאני שלם, שאני בן אדם פתוח ושמח והולך עם גב זקוף.

מגיע לי. 

יאללה, י"ב תהיה טובה. אם לקראת י"א היו לי ציפיות לשנה קשה הרי שהיא הייתה ההפך המוחלט, שנה מדהימה, שבה זכיתי לגלות את עצמי, את הסביבה שלי מחדש. באמת שי"א הייתה שנת הלימודים שהכי עיצבה אותי וגיבשה אותי בתור בן אדם. ועכשיו אני בא עם ציפיות להנאה צרופה, לימים קיציים אחרונים בתיכון, למבטים אחרונים בחברים שאולי עוד לא אראה. עבודת גמר שכבר יש לי לגביה כמה וכמה רעיונות גזעיים, ובגרויות אחרונות, ולסיים. הכל הכל. לסיים. 

יואו. 

טוב, אני סתם מברבר. אני עייף ולא זוכר מה כתבתי לפני דקה וזו בטח הרשומה הכי פחות קוהרנטית שהייתה לי כאן (סתם, על מי אני עובד?)

אם בא לכם לשמוע משהו מאוד יפה תכתבו "סימפונינט" ביוטיוב ותקשיבו. והשיער שלה נורא מגניב עם החמצון והשחור, היא נראית קצת כמו גירית או בואש, וזה דווקא גזעי ממש. ושמעו, היא עושה קאברים לבאקלי, רק על זה מגיע לה שאפו.

איחולים לשנה מוצלחת, פורייה, מספקת... ולקראת ספטמבר המתוח, אמן שנדע רק שלום ואהבה ומוג'ו לאב! שאריות קיץ שמחות לכולם (למרות שכאן כבר החלו רוחות סתיו חזקות לנשוב)!

מת על הברטונים, וזו תמונה מגניבה.