Frankly, my dear, I don't give a damn.

(עריכה 19:40,27.9): קצת לפרוק עצבים.

בא לי מסיבה. ממש ממש בא לי, כאילו. בא לי בחורות ובא לי להרגיש טוב עם עצמי שאני איתן ובא לי לרקוד ולשתות עד אובדן חושים ובעיקר בא לי לשתות הרבה הרבה כדי להקהות את כל העצב הזה שרוחש בתוכי בלי שאני אדע למה ובלי שהוא יידע למה. פשוט כי הכל מונוטוני מדי. ופשוט בא לי אנשים, בא לי אקסטזה, בא לי אדרנלין ולהיות עם חברים שלי ולעשות מלא שטויות. אבל אני תפרן וכמה שאני עובד אני עדיין מרגיש רע מדי עם זה שאני אבזבז פאקינג שבעים שקל על מסיבה, וזה במועדון ואני שונא מועדונים, אני אוה את המסיבות שלי בחוץ באוויר הפתוח כשלא מחניק וכשהאלכוהול חינם. אבל זה עדיין מבאס. בא לי מסיבה.

ואני שונא את האקסית שלי. אבל אלו היחסי שנאה-משיכה עזה האלו שיש. אולי לכולם, אולי רק לי. לא יודע. זה מעניין. הרבה זמן די התחרטתי על הפרידה המיותרת הזאת. בעיקר התגעגעתי למגע ולהתרפקויות ולהרגשת הניצחון הזאת שיש לי מישהי כזאת פצצה ולשיחות הטלפון הטובות ושהייתה לי מישהי ושהיא אפילו הייתה די בסדר תכל'ס. והיה לה מישהו חדש, וזה רק גרם לי לשנוא אותה עוד יותר ולרצות אותה עוד יותר, כי אני מאלו שהכי הכי רוצים את מה שאין להם. גם איתה, נהניתי מהמרדף. מהטיזינג שמיזינג ומהלהשיג אותה. ואז שהיא הייתה שלי זה לא היה מדהים וזה דעך עד שזה היה צריך להיגמר. ואז רציתי אותה והמישהו החדש שלה בדיוק נפרד ממנה ואולי היא רוצה אותי חזרה אבל עכשיו פתאום לא בא לי כי היא סחורה משומשת. וכן, זה נוראי להגיד את זה, אבל היא בן אדם די נוראי, תאמינו לי. 

קראתי את מגילת השיחות שלה עם אחותי לנפש, החברה הכי טובה שלי, בפייסבוק. הן חברות די טובות בעצמן, והן התקרבו קצת יותר מדי בזמן שהיינו ביחד ועכשיו זה מעמיד אותנו בעמדה קצת לא נעימה רוב הזמן. וזה מוזר לראות שני אנשים מדברים עלייך בכזאת פתיחות ושאתה צד שלישי. יצאתי מוחמא ועצבני ומתוסכל מהקריאה. לא יודע. סתם ככה.

אין משמעות. 

פריקה.

יאללה ספטמבר תעבור כבר