אני לא חושב שבאמת יש משמעות לבקשת סליחה ביום כיפור, כי אני לא מאמין באלוהים, ואני לא מאמין שאני צריך להתנצל בפני ישות אבסטרקטית שכזו. אבל אני מאמין בחשבון נפש, ואני אוהב את השקט של יום כיפור. את המעין שלווה ורוגע שיש ביום הזה. אני אוהב לחשוב, לנסות כל שנה לראות שאני יכול לעבור את היום הזה בלי לאכול. לשכנע את עצמי שזה טוב ולהרגיש סיפוק כשהכוכבים יוצאים ושאנחנו יושבים סביב השולחן, כל המשפחה, וסועדים עד שהבטן מתפוצצת. יש משהו יפה ביום כיפור, אני תמיד רוצה באמת לעשות במהלכו חשבון נפש, אבל אני מוצא את עצמי מעביר את כל היום שראשי שקוע בספרים וסדרות וסרטים.

בכל מקרה, אולי בכל זאת, במסגרת חשבון הנפש, אבקש סליחה.

מהיקום, על זה שאני עוד לא במקום שאני צריך להיות בו. ואולי, בעצם, זו לא אשמתי. ואולי, שוב בעצם, זה בכלל עוד לא הזמן לי.

לכולם, על זה שאני מי שאני, ולא מי שהייתם רוצים שאהיה.

לעצמי, על זה שאני מי שאני, ולא מי שאני רוצה להיות, ולא מי שאני יכול להיות, עם קצת מאמץ.

גמר חתימה טובה וצום קל לכולם. בשידה שליד המיטה ממתין לי כבר "איים בזרם" שאסיים אותו ובעקבותיו ערימת ספרי מתח של דן בראון וסטיב ברי והרלן קובן כי אני צריך איזה ספר להיכנס אליו מהר ולצאת ממנו באותה המהירות, והם מושלמים למשימה. והסרטים של שרה"ט ממתינים בתיקייה במחשב, תשע שעות של עונג צרוף שבוודאי יהיה ייסורים כי הם משביזים לגמרי. ואני גם בטח שוב אעשה מרתון של באפי קוטלת הערפדים ומשפחת סימפסון כמו שאני אוהב, ואראה את בלוג-השירה-בציבור של ד"ר הוריבל שוב בשעה האחרונה לצום כי בחיים שלי לא ראיתי סרט שמעביר שעה יותר מהר ממנו.

וכבר לא נשאר מקום לחשבון נפש, אבל אולי עדיף ככה.

אוהב אתכם.