אין לי מחשב, ככה שאני כותב את הרשומה הזאת בצורה חטופה ביותר במחשב מזדמן וחלופי. פשוט הייתי חייב לכתוב את זה.

עבר עליי אחד הימים הכי יפים ומקסימים בחודשים האחרונים. מהימים האלו שהשגרה נהיית דבר נפלא שאין כמותו. ואולי, כמו שהכותרת ודאי רומזת, זה גם בגלל הגשם שעוטף את הצפון והקור שחודר לכותלי הבית. וחולצות השרוולים הארוכות שמחליפות את החולצות הגזורות של החום הבלתי נסבל של הקיץ.

ההורים שלי הביאו לי היום את "כמה טוב להיות פרח קיר" של סטיבן צ'בוסקי. אולי גם המחסור במחשב ואינטרנט תרם לכך שמהצהריים ועד הערב שכבתי במיטה עם כוס צ'אי/קפה מהבילה (היה גם פוך. אני קלישאה) ולא יכולתי לעזוב את הספר. קראתי וקראתי והרגשתי רגשות חזקים ומהותיים, קצת כמו שהיה לי עם "מאה שנים של בדידות" אבל מאוד אחרת. מדובר פה בסוג אחר של גאונות. הרבה יותר בלתי-מזוקקת וגולמית וצעירה ומרעננת. הרגשתי כאילו אני ממש קורא רגשות ודברים שעברו עליי ועברו בי ומעולם לא הצלחתי לתרגם למילים. 

אם הבלוג הזה היה נכתב בצורה האידאלית שהייתי רוצה שייכתב בה הוא היה נכתב בדיוק כמו הספר הזה. אם אתם רוצים להכיר אותי, להבין אותי, לכו תקראו. הכל שם. אולי זה קולקטיבי, אולי כל בן נוער יצליח להתחבר לזה. אולי זאת ההתלהבות של ההתחלה. הרגע שאתה מסיים לקרוא ספר וצמרמורת אדירה עוברת בחוט השדרה שלך ואתה בטוח שזה הספר הכי טוב שקראת בחיים שלך עד שהספר הבא מגיע. אבל זה באמת ספר יוצא דופן. הגיבור, אנטי-גיבור יותר נכון, בוכה הרבה פעמים. ותהרגו אותי, אבל באמת שהרגשתי כאילו אני שנייה מלפרוץ בבכי רק מהקריאה בו.

ספר נדיר שהסב לי הנאה רבה. עצרתי בו את הקריאה רק כדי להכין לי עוד כוס צ'אי/קפה חם ופעם אחת כדי לנסוע עם אבא לאסוף משהו מהדודים (אני נהגתי ולא היו תלונות, ווהו). ואז חזרתי הביתה וחזרתי למקלט שמתחת לשמיכה וקראתי את הסוף. וזה מדהים. ואני ממליץ לכולם לקרוא אותו, כי זה באמת ספר יפהפה ונוגה ומרגש וכנה. 

וזה היה אמור להיות מעין רשומת בזק כזו ואפילו ניסיתי לכתוב מהאייפון הדפוק שלי אבל זה לא הצליח אז זהו. היה לי חשוב לשתף בזה.