אני שומע את Set Fire to the Rain של אדל המלכה ונזכר בחודש יוני האחרון. ימים של קיץ. זה מוזר לחשוב ככה, להרגיש ככה, כי סך הכל אצלי הכל זה רגש, אבל זה כאילו הייתי אז נורא ילדותי. כי התאמצתי להחזיק בחיים משהו שכבר מזמן מת, והייתי עיוור וטיפש והכל היה חסר טעם למרות שבאותו רגע זה היה מרגש וחדש. ועוד לא עברה חצי שנה. וכמה באמת התבגרתי? אני הולך ונסוג ומתקדם ונסוג וכל הזמן מוטל במעין אין אונים. אני כבר לא מדבר ממש עם החברים שלי, אני רק עובד ולומד ונוהג, ואין לי זמן ואין לי כוח אליהם, ויותר מדי פעמים חשבתי לעצמי שהאנשים סביבי פשוט מפגרים. ויש לי חבר טוב מאוד שאיתי מאז ומתמיד והוא דווקא כן חכם למרות שהוא מאצ'ואיסט שמנסה לזיין כל דבר שזז וחופר לי על האקסיות המטומטמות שלו, ויש לי ידידה מתוקה וחכמה בבית ספר שפשוט כיף לי לשבת איתה אבל לא יוצא לי כמעט. ופעם ישבתי עם שניהם בבית קפה וזה היה אחד הלילות הכי טובים בחודשים האחרונים.

הכל מרגיש אפור. וזה בסדר. כי זה דווקא טוב ורגוע, למרות שבינתיים כל מה שאני עושה בחורף הזה זה להתבטל ולאכול ולא לצאת לרוץ כמו שאני אוהב כי הכל בוץ ושאני מתנשף האוויר הקפוא שפה חודר לי לריאות ומקפיא אותי מבפנים. ללב זה לא משנה, הוא כבר קפוא.

ושוב אני מתבטל. יש לי מחר מבחן גדול בתולדות האמנות ואני צריך להתכונן. בדיוק קיבלתי את הדיסק Cry of the Celts שהזמנתי מהמרכז. לא יודע למה, אני אוהב מוזיקה אירית אבל זה נראה מטופש לקנות אלבום של זה. אבל טוב, זה היה לפני שבועיים והיה לי מעין רגע מוזר ופשוט נכנסתי והזמנתי את זה. אבל מוזיקה אירית זו אווירה טובה, ואני אדליק קטורת ואלמד ככה וזה יהיה קצת כמו הזמנים הטובים של י"א שלמדתי עם קטורת ועם הפסקול של שרה"ט והקול המדהים של אניה. יש לי הרבה קטעים שרוטים לאחרונה. גם לקחתי מספריים וגזרתי לעצמי את השיער. יצא דווקא יפה מאוד, למרבה הפלא. לא יודע מה חשבתי. בא לי לעשות פירסינג. ממש בא לי באף אבל זה של גייז. בעצם אני לא שם זין. אבל בטח בסוף אני אעשה בגבה.

קונפורמיסט עד הסוף.

עזבו מוזיקה אירית, שמעו את הפסקול של "טרון: המורשת" של דאפט פאנק. לא ראיתי את הסרט, אבל הפסקול אדיר והוא משלב מוזיקה אלקטרונית עם פסיכודאליה אבסורדית ואני נהנה נורא לשמוע אותו בדרך לתיכון.

Peace out.

דרך אגב, ההרס העצמי נמשך כמו שצריך. אני מרעיל את הריאות ומרעיל את הנשמה ומרעיל את האנשים מסביבי וטוב לי עם זה.

נ.ב.

אין לי כלום בראש או בנשמה שאני יכול לכתוב. הכל יוצא מוזר ואבסורדי ומטורף. ניסיתי לכתוב אוקטובר חדש, קראתי לו "המצולות של אוקטובר", אבל משהו שהיה אמור להיות עם פן פנטסטי-עלילתי תפס צורה של סיפור על בן אדם שישן עם הגופה של חברה שלו ולא אוכל ולא שותה כדי לחלום על ים איפה שיש תמנון מאוד גדול שחוסם אותו מהמוות. כאילו, מה הקטע. זה פשוט מוזר, ואני רוצה לכתוב משהו טוב, כי רק אז אני מרגיש מסופק.