"לא תכננתי ליצור פסקול להכנת כריך"

אבל טוב עשית. טוב עשית. 

כי יש בוספרטיין שירים צלולים כאלו, חורפיים, אוטופיים ועם זאת קדחתניים בצורה מעודנת. אני שמח שמצאתי פסקול חדש לחורף שלי. גם הומוג'ניק מופתי.

הממ, לא יודע. כל רשומה נראית קצת מוזר אחרי שהיא נכתבת. כאילו מה שדמיינת לעצמך בראש לא משתקף בשום אופן בדף. וזה בעייתי במיוחד בשביל אנשים עם בעיית פרפקציוניזם שגובלת ב-OCD כמוני. אבל אני גם אוהב את זה. אני בדיוק מתחיל את פרוייקט הגמר שלי באמנות, שמעו את זה - מספר יצירות, כל אחת על פלטפורמה שונה ובטכניקה שונה (רישום בעט, צבעי שמן, ממוחשב, קולאז') שיציגו עולם תת-ימי אפל, המצולות. המצולות הללו הן התת-מודע של כל אחד מאיתנו, ובכל נוף ימי ואפל ומסתורי כזה תרחף הדמות חסרת-המין שיש לה רק צורה של גוף ופנים ותעמוד מול מפלצת-ימית-מעוררת-יראה, דוחה, חשוכה, מאסיבית. ואחת מאותן מפלצות ימיות היא הזעם, אחת היא התשוקה, אחת היא הבדידות, אחת היא הקנאה. וכולן מרחפות בחלל האינסופי ועם זאת הקלאסטרופובי להחריד שהוא מצולות המודעות שלנו. ואז, היצירה האחרונה, שעוד טרם החלטתי באיזו טכניקה אעשה אותה, תציג את העולם החשוך של המצולות, אבל הפעם בלי שום מפלצת ימים. רק ידיו של הגיבור מושטות מעלה, אל האור הצבעוני שמשתקף בתקרת המים. לא יודע אם זאת הנאורות, אבל אני יודע שאני אקרא לסצנה הזאת "התקווה".

הסתכלתי היום דרך החלון של הכיתה שליד השולחן שלי (כמו בסרטים היפניים שהתלמידים העגמומיים עושים) וגשם כבד ניטח ארצה והיה קר והכל היה אפור והברושים הירוקים נעו וזעו אנה ואנה כאילו רוקדים לקראת החורף. Bring it on, אני אומר.

רשימות לדצמבר:

-לעבוד

-ליהנות מהחורף

-לחזור לחדר כושר. כי ככל שהימים נהיים יותר חורפיים והגשם יותר חזק ככה זה יותר מייסר לרוץ בחוץ שהכל בוץ וקר. אבל אני שונא את חדר הכושר.

-לצייר כמה שיותר

-לכתוב אוקטובר חדש

-להשקיע בפרויקט הגמר באמנות

-לקרוא הרבה הרבה

-להרגיש פרודוקטיבי

-לחזור לשתות צ'אי הודי. ואם כבר לחזור להרגלי חורף ישנים אז לשמוע פיונה אפל. סתם, לא, כל פעם שאני מנסה לשחזר תחושה או תקופה טובה זה נהרס.

היי, אני תכף שמיניסט. איזה כיף, אני אוכל ללכת למכולת ולקנות שתייה ולטבוע באלכוהול. שבוע הבא אני בת"א ונורא בא לי כבר עוד נייס גאי.

מחר יש לציפור שלי שנה. די מרגש. מעניין אם אני אעשה עוד קעקוע בשנה הקרובה. לפני כמה זמן חשבתי בודאות שכן, עכשיו הרבה פחות. רציתי נורא לשבת ולכתוב סיפור לקרוא לו "סיפור אהבה" אבל הוא בעצם יהיה עצוב מאוד. כמו "סיפור אהבה" של אפלפלד אבל לא.