המשך כללי ל"על קפה ובדידות."

הם נעצו עיניים בשולחן העץ העגול סביבו ישבו השניים. הוא בחש בקפה שלו בלי מטרה, היא שיחקה באצבעותיה עם סיכה.

"אז מה, מה את חושבת על אהבה?" הוא שאל. מנסה לנתב את השיחה לכיוון אליו רצה להגיע.

"אני לא מאמינה בה."

"למה?"

"לא יודעת, זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי."

"ואם הייתי אומר לך שאני אוהב אותך?"

"מגניב."

"לא כל כך." הוא ענה בחמיצות. הם טרם הביטו אחד בשני.

"אבל אני כן אוהבת אותך. פשוט לא אהבה-אהבה. סתם אהבה."

"ברור, אני לא אוהב-אוהב אותך. את פגומה מדי בשבילי."

"זה לא דבר נחמד מדי להגיד." היא אמרה.

"את לא דבר נחמד מדי להסתכל עליו."

"מה?"

"מה?" הוא ענה בקוצר רוח.

"למה אתה עצבני?"

"למה את נותנת לכולם לזיין אותך?"

לפתע הפנתה אליו מבטה, עיניה היו פעורות בתדהמה. "מה אכפת לך בכלל?"

"זה שאת לא מאמינה באהבה לא אומר שאת צריכה להיות שרמוטה."

"זה בגלל שהזדיינתי עם כולם ורק איתך לא? זה העניין?"

"את אוהבת אותי. בגלל זה לא תזדייני איתי. וזה תקף גם להפך."

"לא תזיין אותי כי אתה אוהב אותי? אז אתה כמוני, לא?"

"לא. כי אני רוצה לזיין מישהי שאני אוהב-אוהב. את סתם מזיינת את כל מה שאת לא אוהבת."

"חבל, חשבתי שמצאתי חבר."

"חבל, לא ידעתי שאת זונה."

היא קמה, העיפה לו סטירה והלכה משם בכעס.

שום סיפור ושום אהבה.

הרגשתי קצת כאילו אני כבר לא כותב בבלוג הזה בשביל עצמי. אלא בשבילכם. הקוראים. אז הנה, משהו גולמי. משהו לא גמור. לא יודע מה זה. לא יודע מאיפה זה בא לי. או שאולי כן. אבל קבלו את זה, כנות לפנים.

שום סיפור ושום אהבה.