לקחתי לעצמי הרבה חופש. כבר מלא זמן לא הייתי בתיכון שלי, ולמרבה הצער לא בא לי לחזור לשם. נראה לי שעל השבוע הזה אני כבר יכול לוותר. ואחרי זה חנוכה, אז העניין עוד איכשהו נסבל. מצד אחד, גם לבלות בבית בבוקר זה לא כזה כיף. היום סתם התייבשתי המון מול המחשב ואכלתי קורנפלקס ואז עוף עם תפוחי אדמה ואז קרקרים והתבשלתי מול הטלוויזיה וצפיתי בערוץ הריאליטי כמו אמריקאי מהמניין והרגשתי נורא רע עם עצמי. ואין לי כוח לקרוא את "יער נורווגי" או את "אהבה בימי כולרה" למרות שמאוד מאוד בא לי לקרוא את שניהם. זו פשוט שגרה שמנונית ומדכאת שכזאת. אני צרריך להוציא את עצמי מהבית בבוקר כדי באמת לנצל את היום כמו שצריך.

אתמול הייתי בסיבוב בעיר בבוקר, ואז חזרתי והלכתי לחדר כושר אחרי המון זמן שלא התעמלתי שם, ואני נורא מקווה שגם היום יזדמן לי ללכת להתעמל שם כי לרוץ כבר לא מאתגר אותי כל כך. ואחרי זה הלכתי לאחות בנפש שלי והיה לי נורא מצחיק ואז יצאנו לעיר שכנה וקנינו נרגילה חדשה וישבנו ביחד עם כמה חבר'ה וזה דווקא היה חלק פחות כיף אבל זה עדיין היה יום טוב מאוד. מקווה שגם היום יהיה כזה. אני תכף יוצא לעבוד איזו שעה, ואז אני מקווה ללכת להעתמל ואז לשבת עם האחות על הנרגילה ואולי אז אני אקרא קצת. למרות שכבר אין לי זמן לקרוא, וזה הכי מעציב אותי.

בא לי כבר חנוכה. ובא לי את המסיבה המזויינת הזאת בסוף שבוע. ואני שונא אנשים מטומטמים ונואשים. שונא בחורים שמדברים מהזין שלהם. שונא את זה שההיסטוריה הרומנטית שלי הפכה למושא חשקם של האנשים הקרובים לי. זה מעצבן. בעיקר שאני עוד לא יודע אם הגיע הסוף שלי ושלה או שזו פשוט תחנת ביניים כמו שזה כבר היה לא פעם בין "ביחד" אחד למשנהו. קשה לי לשחרר. וכל זאת חרף הפרפרים.

אני כבר לא כותב, לא מצייר, לא קורא, בקושי מתעמל. לא יודע. כרגע לא כיף לי.