כמה קל לשקוע עמוק יותר בתוך הביצה הסמיכה הזאת. איך שהייתי רוצה להשתחרר ולהרגיש את הכנפיים השבורות שלי מתאחות. איך אני צריך את המחילה או את הישועה או לא יודע מה מגיע לי, אבל מגיע לי משהו יותר טוב מזה. מגיע לי משהו יותר טוב מהייאוש הזה שמרגיש נצחי וכובל ומגיע לי יותר מהאנשים האלו שמקיפים אותי כמו שועלים ערמומיים חסרי-שכל, ומגיע לי יותר מעצמי, יותר מהיכולות שלי. זה כאילו שום דבר לא קורה, שום דבר לא זע, לא נע, רק אני מנסה להמשיך להתקדם ונתקל במחסום ברזל אפור וקר ומנוכר כמו החורף הזה.

אני שומע מוזיקה כי אני אוהב. אני כבר לא מדמיין דברים כשאני שומע אותה, אני רק מקשיב למילים ושוקע במלודיות ובקולות החמים של פיונה אפל וחבריה שמרכיבים את הפלייליסט החורפי שלי. באמת שאין לי איך לתאר את מה שעובר עליי, אין לי מושג מה זה או ממה זה נובע, זו מלנכוליה, אולי אותה מלנכוליה מוכרת שאתה פשוט שוכח ברגע שהיא עוברת. אבל היא עודנה שם. הלוואי והייתי חזק יותר כדי להוציא את עצמי ממעגל השנאה העצמית הזה, הלוואי שהייתי חזק יותר כדי להתמודד עם כל הדברים האלה שניטחים עליי. הלוואי ולא הייתי מרגיש כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם לתקן ולהחליט ולנסות כי אין לי, ואני חי בעתיד ולא בכאן ובעכשיו. ואני תולה את כל תקוותיי בעתיד הזה והוא בכלל לא הולך לצאת כמו שצריך. אני חייב טריגר אבל אין לי מספיק טריגרים ואין לי רצון עצמי בגרוש, והמלנכוליה הזאת עוטפת אותי כמו הקור החודר של אנגליה בחורף.

זה כאילו אני רק מחכה שהתקופה הזאת תעבור ותיגמר אבל זה לא קורה כי זה פשוט ממשיך במונוטוניות מחליאה ומבאסת, אבל יאללה, קדימה, אני חייב לתת את הצעד קדימה ואני פשוט לא מצליח. אני שונא את זה. אני לא מצליח לשנות את דפוס החשיבה שלי, אני מנסה להיות אופטימי ולהאיר פנים ולחשוב שאולי ייצא ממני משהו טוב אבל זה כאילו אני נשאב כל פעם מחדש ברגע אחד לזרם התודעה המדכא והירוד הזה. ואין לי כח לזרוח ולהתעלות מעל זה.

I'm going through the motion. אני זורם לאורך המסך ואני לא יודע מה נהיה ממני, נהייתי פאסיבי. אולי אני סתם אוהב את החורף כי קר אבל זה הדבר הטוב היחידי שיש בו, כל החושך הזה לא עושה לי טוב. אני כבר לא יכול לצאת לרוץ ואני רק מתבטל בבית ואוכל כל היום ואפילו לא קורא או רואה טלוויזיה אלא באמת מבזבז את הזמן על כלום. מוזיקה זה הדבר הטוב היחידי שבאמת מעסיק אותי. ויש את העבודה המזדיינת הזאת, ואת החברים הנוראיים האלה והחברים הטובים האלה, ואת ההחלטות הקשות האלה שהולכות לשנות לי לגמרי את החיים, ועכשיו זה על בטוח כי אני פתאום משחק במגרש של הגדולים. ויש את הבחורה הזאת שאני לא יכול להוציא לי מהראש, ויש את מונה שחופרת מהצד, והכל כאילו נהיה דומה למערבולת ההיא שהייתה לי פעם, רק שזו כבר לא מערבולת, אלא סופה חורפית ומנשבת.

אני רוצה כבר לפרוץ מהקליפה הזאת. באמת שבא לי לסיים עם התיכון ועם התקופה המגעילה הזאת. בא לי רישיון ובא לי להתחיל כבר שנת שירות ולהשתקע במדבר, ואפילו בא לי כבר צבא אם בעזרת השמש אני אקבל את מה שאני רוצה, כי למרות שהצבא שלנו זו מערכת מחרידה מכל כך הרבה בחינות אני עד כדי כך קונפורמיסטי שאפילו אני, ברוב פתיחות מחשבתי, מעקם פרצוף לאור העובדה שהבחורה שהיא החברה הכי טובה שלי יוצאת עם משתמט תל אביבי בליין מסריח.

ורק אני נשאר לבד, בימים הקרים האלה, ואולי, בעצם,

זו עצם הבעיה.