כל פעם שאני מסתכל לשמיים אני רואה את העננים השחורים והקודרים האלו. עבותים כמו גזע עץ עתיק, הם נראים כמעט ממשיים ופיזיים, כאילו אני יכול לשלוח יד ולאסוף לי חופן של ענני סערה. לפזר אותם מעל לכל הבעיות שבחיים שלי, להמטיר על אויביי גשמי זעם. בשמיים הניגוד כל כך ברור: מאחורי וילון של ענני סערה אלימים וחשוכים אני רואה את השמיים התכולים והצלולים באופק הבלתי מושג. נורא פואטי כזה. אבל זה באמת מרגיש כאילו כל העננים הרעים הללו מתאספים רק מעליי, ממטירים עליי את כל החרא שבעולם ולא נותנים לי מנוח ממנו. טוב, אולי קצת. אבל אולי יש כל כך הרבה ענני סערה וגשמי זעם שהשמיים הכחולים מאחוריהם מאבדים ממשמעותם.

אבל היי, התקבלתי לעמותת איילים. מגיע לי לשמוח.

אדם כועס עליי, כרגיל. עזבו את העובדה שאנחנו החברים הכי טובים בעולם מגיל אפס ותתחשבו בעובדה שהוא שמוק שלא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו חוץ מלתפוס בחורה כל שבוע, לזיין אותה ולאמלל לה את החיים. כאילו, ברצינות, אני מת עליו והכל. אבל הוא כועס עליי, כרגיל. כי שיקרתי לו, כי אמרתי לו משהו לגבי האקסית שהיא לא באה והיא דווקא כן באה וזו לא מהות העניין בכלל. הוא פשוט אחד מהעננים האפורים האלו שמעיקים לי על התקופה הזאת. הוא פעם כן ופעם לא ואני לא באמת מבין מה הוא רוצה. הוא עושה לי דווקא כאילו אנחנו משחקים בחתול ובעכבר כמו שאנחנו משחקים מאז גיל אפס. ובכל זאת, אנחנו החברים הכי טובים. אולי אדם פשוט מאוכזב ממני, אולי אני לא עומד בציפיות שלו. לי לא באמת אכפת, אבל אז הוא מתחיל לעשות דברים מרושעים ואין לי כוח למשחקים האלו. ואני יודע שעוד יומיים ניישר את ההדורים, אבל נמאס לי להיות באמצע. אדם מתסכל אותי ברמות. ואני יודע שאני לא יכול לחיות בלעדיו. אתם יודעים, הוא פחות או יותר הבחור האידאלי אם תרצו. הוא בלונדיני עם עיניים כחולות והוא ממש גבוה ועם אופי פלרטטני וקורא ספרים פילוסופיים ומדסקס עלדברים ברומו של עולם. יש לו תסביך אבירות מגוחך והוא חושב שהוא אחראי לכל הדברים בעולם ושהוא נעלה יותר מכולם. אדם הוא גם הדמות הראשית ברומן שאני כותב, זה שהיה מבוסס פעם על החיים שלי והשמטתי את הדמות שלי ממנו, ועכשיו זה רק על אנשים. אבל זה קצת אבסורד שאני נותן לחבר הכי טוב שלי את התפקיד הראשי ביצירה שלי, לא? זה כמו להיות שחקן משני בהצגה של עצמי. ואולי זה באמת ככה.

מונה כבר לא מתקשרת. היא שואלת פה ושם את החברים המשותפים שלנו מה איתי. "מה שלום שאגי?" "-בסדר, מה קרה שאת נזכרת לשאול דווקא עליו?" "-סתם, לא יודעת, רציתי לראות שהוא בסדר. הוא בדרך כלל משתכר וזה, את יודעת." יום אחרי הסילבסטר. הדאגה שלך לגיטימית, מונה. אבל אולי לא. אמרתי לידידה שלי שנמאס לי שכולם חמים על האקסית שלי. "שמע, שאגי, אתה סך הכל היית עם בחורה ממש יפה. לא אהבת אותה, לגיטימי. אתה גם לא אוהב אותה, אין לך כבר שום רגשות כלפיה. פשוט היית עם בחורה יפה וקשה לך להשלים עם העובדה שזה נגמר. מונה היא פשוט בחורה שצריכה מישהו. וברגע שאין לה אתה מתפתה להיתפס ברשת." לא שנתפסתי ברשת, אבל אולי אני רק מחכה להזדמנות הנכונה. כי היא באמת, באמת, באמת יפה מאוד.

השבוע הזה עבר באפרוריות. העננים החלו מתכנסים עוד ביום שבת. בלילה יצאתי עם החברים שלי לבירה ונשירה באיזה פאב ועליתי לשיר עם קול צרוד. ביום ראשון מסך השחור בשמיים התהדק והתעבה, העננים קיבלו צורה של אלים שותתי רוע שמחכים לשלח בבני התמותה את זעמם. הייתי בבית הספר למרות שלא הייתה צריך להיות והקור סביבי גבר, גופי נחלש והרגשתי איך אני שוקע במצוקת החולי. ניסיתי להתגבר ולא הצלחתי. עבדתי ולא הצלחתי. ביום שאחרי לא הצלחתי, העננים השחורים רק התעבו וגדלו ורעמו. כאילו מבשרים שגשם כבד עומד ליפול. ביום שלישי נכשלתי טסט והגשם תקף אותי בלי תקנה. ביום רביעי הוא נרגע והעננים התפזרו מעט, קרני אור הצליחו לחדור למעטה המונכרומטי הזה. כבר הזכרתי שהתקבלתי לאיילים? אילו רק יכולתי לשלוח יד ולפזר את וילון העננים השחורים. אולי זה היה יותר טוב.

אבל לא, זה מרגיש כאילו גשם כבד עומד ליפול.

עריכה (20/1,15:54): זו כבר הפעם המי יודע כמה שאני קם עם הנגאובר ומסתכל על כל התמונות מהלילה באכזבה מעצמי ובתחושת בחילה גוברת. כמה פעמםי כבר אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, ודי, הגיע זמן לשינוי. מלאנתלפים.

אולי הפעם.