אתם יודעים, אני הכי מתגעגע לימים שהייתי יושב מול המחשב, פותח את מחילת הארנב שלי ומתחיל להקליד ללא הרף. והייתי מוסיף תמונות למיניהן שמצאתי בשיטוטים באינטרנט, והייתי מגולל את כל קורותיי והייתי שופך מחשבות כנות וחולפות. וזה היה נורא אישי אבל גם נורא קולקטיבי וזה היה נורא ארוך אבל בעצם גם נורא יפה. נראה לי, אני הכי אוהב לחזור לאותן רשומות קדומות שמעוצבות יפה וכתובות באריכות. זה מרגיש כאילו איבדתי את המוטיבציה לשפוך לכאן את מה שצריך להישפך, כאילו הכתיבה כבר לא מספקת לי את אותו המפלט שסיפקה לי פעם. כאילו אין באמת משמעות למילים שאני מקליד. ואולי אין בעצם.

אתם יודעים שאם מסתכלים על מתמטית אושר מוגדר כהנאה+משמעות. אז לפעמים יש הנאה אבל אין משמעות, לפעמים יש משמעות אבל אין לי הנאה. אני קצת מאבד את עצמי גם בדברים שכן עושים לי טוב, זה אף פעם לא שלם. אתם יודעים שכבר כמה שבועות רצוף שאני שותה בסוף השבוע עד לשכרון? וכמה פעמים קמתי עם חמרמורת שפמפמה לי את השכל ואמרתי לעצמי שאני לא אשתה יותר.

אבל היי, יש לי שמונה-עשרה עוד שבוע ואני כבר ילד גדול. אני יכול להחליט לבד אם בא לי ללכת להתקעקע או לעשות פירסינג וזו אחריותי אם אני עושה סמים ומעשן סיגרים ומשתכר עד לשוכרה ומוצא את עצמי באמצע הלילה משוחח עם מונה ומבין שבעצם לכל המחשבות שלי אין משמעות. אבל זאת לא אמורה להיות רשימה פסימי וקודרת על מהותה של הבגרות ומה שהיא מזמנת, שמונה-עשרה זה סתם גיל. זו סתם אמת מידה שבני האדם קבעו לנו כדי לנסות לאמוד את שלבי החיים והבגרות שלנו. יאללה, ברור שאני בוגר מספיק. ברור שיש לי עוד קצת שיעורים לעבור. ברור שבין אם זה היה לשתות בגיל שבע-עשרה ללשתות בגיל שמונה-עשרה אין הבדל אמיתי חוץ מזה שעכשיו אני אוכל לקנות את השתייה בעצמי ולצאת לפאבים. אבל זה לא מרגש אותי. כאילו, זה סתם גיל. לא?

אתמול בלילה, כאמור, לקחתי את מונה המדוברת לשיחה. היא פחות או יותר האקסית המיתולוגית והעניין המעצבן הוא שכל פעם שאנחנו נפגשים זה או שאנחנו מתעלמים אחד מהשני, או שאנחנו משתכרים. וזה די שוחק, וזה די שורט את הלב שאני כבר לא יודע אם אני רוצה אותה ויש לי רגשות כלפיה או שזו פשוט התלות הזאת שפיתחנו. הגירוי הזה, המנהג האכזרי הזה להשאיר את השני על אש קטנה. אז לקחתי אותה לשיחה בחמש בבוקר, אחרי שההשפעה של הפינלנדיה כבר פגה. הושבתי אותה ואמרתי לה שאני רוצה לדבר ברצינות, בתור שני בוגרים מפוכחים, משהו שלא נראה לי שעשינו אפילו כשהיינו זוג. 

ואז דיברנו על הכל. על היחסים שלנו, על המורכבות והחולי שבהם, שהאהבה בינינו אולי קיימת אבל היא לא בריאה. כי, במילותיה, היא מחושבת ושקולה מדי ואני יותר מדי פרי-ספיריט. אני שונא שהיא כובלת אותי ואני שונא שהיא מביאה את זה שלא רציתי לפגוש את ההורים שלה בתור תירוץ לזה שלא אהבתי אותה. זה פשוט ממלכד. וחשבנו שאולי, דווקא בגלל שאנחנו הפכים, זה יעבוד. ויש עוד להבה, אבל זה אבסורד לחזור לזה. והחלטנו לסיים את זה ככה, בשיחה כנה ופתוחה שנמשכה עד שש בבוקר. ואז כשיצאתי מהדלת היא באה לחבק אותי וזה היה לי מוזר שזה רק חיבוק. והלכתי הביתה קצת מהופנט, והדבר שהכי רציתי לעשות זה לשלוח לה סמס "צאי רגע החוצה" ולרדת אליה במדרגות ולהגיד לה שעכשיו אני רק רוצה אותה יותר ולהדביק לה נשיקה. 

אבל לא עשיתי את זה. אולי כי אני פחדן, ואולי כי זה באמת לא נכון. אולי עדיף בלי. אין לי מושג. לא נראה לי שגם לה, זה עדיין מותיר אותנו בעמדה קצת מורכבת, אני מניח. זה כביכול בסדר, אבל זה תמיד כביכול בסדר כשזה לא בסדר. יודעים מה? נראה לי שעכשיו אני באמת רוצה אותה קצת יותר.

לחורף יש את היתרונות שלו, אבל לא יכולתי שלא לשמוח כל כך לבלות יומיים בדרום השמשי. למרות שקצת איבדתי את עצמי. גם היום, השבת הזאת הייתה מדהימה. זה כיף שיש שבת שמשית, ושיש חברים לצאת איתם ולבלות ולהרגיש שלם ופתוח ואינסופי. ונכון, יש אכזבות, ומקודם קצת צבט לי הלב, אבל אני מתגבר על זה. אני מבין את החברים שלי ואני מנסה לעזור ולהיות אוזן קשבת, אני מנסה להשתפר, באמת באמת. כמו שדיברתי עם מונה כדי לפתור את התסבוכת הזאת, וכמו שאני עובד עם עצמי על מי שאני ומי אני רוצה להיות. לאט לאט, בלי כוונה, אני מתחיל לתקן את כל מה שלא נכון בי. אין פה נצחון או לא, הצלחה או כשלון, זה תיקון נפש מתוך צורך מהותי ועמוק ויסודי. אני צריך להיות מתוקן כדי לעבור את התקופה הזאת ולצאת לעתיד, לעולם הגדול, מפוכח וחכם ובריא יותר. ואני משתפר, ואני עושה כל שביכולתי כדי להשתפר, ובאמת שאני מרגיש בן אדם יותר טוב.

מאחל לכולנו פברואר של בשורות טובות, של תובנות מעמיקות, של אהבה חסרת מעצורים ושלמות פנימית. אמן.

הנה, אפילו יש תמונה. זה באמת כמו פעם, רק יותר מורכב ויותר חשוב ויותר מבוגר. אני מניח שזו הבעיה עם אובדן התמימות.