או: הרפתקאותיהם הקודרות והבלתי-רומנטיות בעליל של אוקטובר ומונה פרק ג', כי זה עוד לא באמת נגמר

סלחו לי אם זה לא מלוטש, משופצר, מטושטש מספיק. אני שופך את זה כאן, מייד, אסוציאטיבית. למרות שאולי לא ככה זה צריך להיות. התחלתי לכתוב את זה בגוף ראשון ואז זה הרגיש כמו עוד רשומה בבלוג, אני חושב שהקו בין הסיפורים שלי לרשומות היומיומיות מתחיל להתטשטש. לא יודע אם זה טוב או לא.

על אהבה ואוטובוסים

כשאוקטובר חיכה שקו עשרים יגיע הוא קיווה בנבכי נפשו שאוטובוס אחר יקדים אותו. הוא לא רצה לנסוע חזרה לביתו בלי להגיד שלום, ולאמיתו של דבר הוא פשוט התגעגע. וזה לא היה הגורל שהביא אותו חצי שעה קודם מביתה של ידידתו לתחנת האוטובוס שמתחת לביתה של מונה. אולי הוא האמין שהיה זה היקום שנחלץ לבקשתו, אבל הכל היה מתוכנן מראש. וכשהאוטובוס מוצף התלמידים נחת בתחנה לבו החל מפעם למראה הדלתות הנפתחות והתלמידים מוכתפי התיקים יורדים ממנו, ולרגע לבו נקמץ והוא חשב שאולי מונה לא חוזרת עכשיו. ואולי הוא פחד אפילו יותר שזה אומר שהיא לא חוזרת בכלל.

אבל אז, כמעט בלי להבחין, היא יורדת ונועצת בו מבט ינשופי, שתי עיניה הכחולות מביסות את לבו. "מה אתה עושה כאן?" היא שואלת. ואם הוא היה חושב בצלילות ודאי היה עונה תשובה מתגרה כמו שהייתה אוהבת לשמוע, "לא בשבילך, מותק", אבל הוא רק ענה "אני מחכה לאוטובוס, הייתי אצל ידידה". 

היא אמרה לו שהיא בדיוק ראתה את קו עשרים לא רחוק משם, אז שהיא תחכה איתו עד שיגיע. סתם ככה, כאילו זה טריוויאלי. הוא חייך מקצה לקצה וניסה להפגין אדישות מעושה כלפי חוץ, כי היא אוהבת את הבחורים שלה מתגרים. אבל יש למונה בחור אחר בחיים עכשיו, ודווקא בגלל זה אוקטובר מרגיש איך לבו אט אט קופא עם כל דקה שעוברת והיא חושבת על הבחור ההוא ולא עליו. 

מתחת לשמש הדהויה היא אפילו יותר יפה משזכר אותה, כאילו מונה של הימים היא לא מונה של הלילות, ובאותו רגע הוא אהב את שתיהן כל כך שהוא רצה לבכות לה מול הפנים ולהתחנן לחזור עליה. אבל הוא עטה על עצמו מבט מחודד ושאל אותה איך עם הבחור השני, והיא אמרה שהכל מצויין. והוא אמר לי שהיא צדקה אז בשיחה, כשהיא אמרה שאוקטובר רוח חופשייה מדי בשבילה והיא צריכה מישהו מחושב ושקול כמוה. ואז אוקטובר אמר - הנה, קיבלת בחור מחושב ושקול ועם רגליים על הקרקע, והוא אמר את זה במעין עקיצה כי הוא ידע שמונה רוצה עמוק בלב מישהו מופרע וחופשי אבל היא לא מרשה לעצמה.

"ובוגר." היא הוסיפה עם חיוך מתוק וארסי לכיוונו. הלב של אוקטובר נקמץ קצת יותר, וכך הרפתקאותיו הקודרות והבלתי רומנטיות בעליל עם מונה רק המשיכו. 

האוטבוס לא הגיע תוך חמש דקות כמו שצפתה מונה והם עמדו בתחנה חצי שעה. הוא לא הצליח להתיק ממנה את עיניו, והוא לא הצליח לקרוא את הבחורה היפהפייה שעמדה מולו ואותה היטיב כל כך לפענח בעבר. בתקופות שנראו עתה כאילו היה קדומות מכל זכרון אחר שלו. הוא שכח את המגע של שפתיו על צווארה ואת ידיה מגששות סביב פניו ומשרטטות שבילים בזקנו הצעיר. 

כשהאוטובוס הגיע אוקטובר היה נורא נורא עצוב, כי לרגע זה היה נראה כאילו הוקל למונה שהיא משוחררת. והוא עלה עליו עם פניו עגומות ונשך את אצבעותיו על הנסיעה הביתה, מביט מחוץ לחלון ומתגעגע למונה, חושב מה היה אילו.

לאמיתו של דבר, אוקטובר באמת רצה אותה חזרה. 

-

זה הפך לשגרה. הוא היה יוצא חצי שעה לפני שהאוטובוס היה אמור להגיע ומחכה בתחנה שמתחת לבית שלה. היא הייתה יורדת ובתחילה עוד נעצה בו את המבט הינשופי והמופתע שלה. היא המשיכה לעמוד איתו ולדבר, אולי גם היא התגעגעה. שניהם חייכו ונראו קצת מבויישים, כאילו מבוגרים מדי כדי לשחק את טנגו ההתגרויות שפעם היו כל כך טובים בו. אולי יותר עייפים ממבוגרים. 

כל יום היא הייתה יורדת מאוטובוס התלמידים והוא היה מחכה לה בתחנה בחיוך חבוי. אחרי כמה זמן היא כבר ידעה שהוא יהיה שם כשתרד, וגם היא החביאה חיוך רגע לפני שדלתות האוטובוס נפתחו והיא קיפלה את אוזניותה חזרה סביב האייפוד. אחרי כמה זמן הוא שוב הפתיע אותה וחיכה לה עם פרחים. היא חייכה אבל גם קצת התעצבנה, כי היא עכשיו עם מישהו אחר. אבל בתוך תוכה היא התרגשה כמו שלא התרגשה מעודה, כי מעולם לא קיבלה דבר מאוקטובר. אולי עכשיו, שהם לא כבולים אחד לשני, הוא באמת יוכל לתפקד כמו שצריך.

השיחות שלהם נותרו אותו דבר, ואולי זה דווקא שוחק ככל שהזמן עובר, אבל אוקטובר נאחז בזה, כי לא היה לו דבר אחר להיאחז בו. והיא עדיין הייתה באחר. אבל ככל שהזמן עבר העיניים שלהם התעסקו רק בעיניו של משנהו, והחיוכים החלו אט אט לצאת לאור. והפרחים המשיכו לפרוח ולנצנץ מתוך זר הניילון, והשוקולדים המשיכו לחייך אל מונה דרך עטיפת הבונבוניירה השקופה. ואור השמש השתקף בשיניה הלבנות והמחודדות, וחיוכה החתולי גדל ואוקטובר חשב שהכל מסתדר.

אבל היא עדיין עם אחר.

-

כשהוא עלה על קו עשרים לתיכון שלו הוא עבר בתחנה שליד הבית שלה. השעה הייתה תשע בבוקר והוא קיווה בכל ליבו שהיא תעלה, למרות שהוא ידע שלא. כי זה לא היה אוטובוס לתיכון שלה, וכי היא וודאי כבר החלה את לימודיה. אבל אולי היא נוסעת לאירוע מיוחד, או למיונים למיניהם, המצריכים ממנה לקחת את קו עשרים. אבל כשהאוטובוס חלף על התחנה השוממת לבו הקפוא זה מכבר של אוקטובר נסדק מעט. הוא הביט לספסל המושבים שלשמאלו, על המושבים המיותמים. באמת שהיה לאוקטובר נורא נורא עצוב.

-

זה הפך לשגרה. הוא לקח את קו עשרים בשמונה וחצי וחלף ליד ביתה. היא הייתה עולה עם אוזניות נעוצות באוזניה, וכשראתה אותו הורידה אותן וקיפלה חזרה סביב האייפוד. היא חייכה והתקדמה לעברו בעיניים מרפרפות. היא התיישבה בספסל לשמאלו, כאילו במרחק נגיעה, וזה היה כאילו חלון מפריד ביניהם. הם היו מדברים הרבה זמן, עד שהאוטובוס היה מגיע לתיכון שלו והיא נאלצה להמשיך לבדה למרכזית. כל אחד ישב בכסא הקרוב למסדרון, כך שהם היו כמעט קרובים. ככל שהימים עברו ושיחותיהם נעשו יותר מעמיקות כך פניהם התקרבו בחלל הדחוס של מסדרון האוטובוס. ואם זאת, היה מספיק נוסע אחד שהחליט לעלות ולעבור ביניהם כדי לנתק את החוט הזה שקישר בין עיניהם, ואז כל אחד היה חוזר לספסל שלו, נשען על החלון שלו, וצופה בנוף בשתיקה.

הימים הלכו ועברו והשעה תשע נהייתה שעה של ציפייה, הידיים שלהם אחזו בחוזקה במעקה מושב האוטובוס. פניהם התקרבו והתקרבו וכל הנוסעים באוטובוס והנהג עצמו היו דרוכים לקראת תפנית כלשהי ביחסיהם המייגעים של אוקטובר ומונה. והיה איזה יום שפניהם התקרבו כל כך ואף נוסע לא העז לעבור במסדרון כדי חלילה לא להפריע, שאולי, סוף סוף... יקרה משהו. אבל אז אוקטובר נזכר שהיא עם אחר, ומונה זכרה את זה מאז ומתמיד.

-

לאמיתו של דבר, הכל היה פנטזיה נטויה ומעוצבת בפרחים. בצבעי פסטל רכים ובפסקול רומנטי להחריד. כי הוא לא חזר לעמוד בתחנה, ובטח שלא עם פרחים. ולמונה מעולם לא הזדמן לעלות על קו עשרים, בטח לא כשאוקטובר היה עליו. ואולי דווקא היקום נהיה בוגדני, שכשאוקטובר מצפה שוב ושוב הגורל מפנה לו עורף. ואולי אין לו באמת להטיל את האשמה על היקום או על הגורל או על מונה, כי כך הדברים קורים. והוא לא יכול לעשות שום צעד, כי הוא אחר. ופעם, כשחבר שלו שאל אותו למה הוא לא יושב לידה באוטובוס הוא ענה "שנינו טיפוסים של חלון" אוקטובר צדק יותר משהוא חשב, ואולי לאוטובוסים יש יותר מה להגיד מאשר מהי התחנה הבאה.

אני שומע שירים של The Narrative בלופים ואת Somebody That I Used to Know כשממש בא לי לצעוק.