הימים האחרונים היו די מוזרים. כאילו עם בוא החום באו גם התהיות הרגילות שמביא עמו האביב, הרצון המחודש לפרוח מחדש ולהשקיע עוד קצת בחיים שלי. במיוחד לקראת הקיץ, לקראת סוף התיכון ותחילת השנת שירות. להגיע באמת, באמת מתוקן. אתמול היה יום מצויין ללא עוררין, ולפנות ערב רק התפללתי שהתיאוריה שלי לגבי יום טוב נהיה יום רע או להיפך לא תתגשם. ונוכחתי לראות שנתגשמה, והיה לי באמת את אחד הימים הכי משמחים שהיו. אני לא זוכר אי פעם בחיים שלי מלבד אתמול שבאמת בכיתי מרוב שמחה. לא בכי של דמעות, בכי של לעצום את העיניים חזק ולהרגיש את המחנק הזה בחזה ואת הפה רוטט ולעצום את העיניים חזק שהדמעות לא יזלגו ולחשוב על זה שכל כך כואב לי כרגע כי אני לא יכול להכיל את כל האושר הזה בתוכי. וזה באמת, באמת היה ככה. הרגשת כל כך מאושר, כל כך מוערך סוף סוף. כאילו סוף סוף הכירו במי שאני, הכירו בכל הכישרון הזה שאצור בי בלי שאפילו אהיה מעורב בעניין, בלי שאתכוון - וזו הרגשה מדהימה. שמגלים אותי ככה. שפתאום כולם לוחצים לי ידיים וטופחים לי על הגב ואומרים לי כל הכבוד. והידיעה שבקרוב כולם יקראו את זה, וכולם יעריכו את זה, וזה הולך לעזור לאנשים. 

וזה שלי, וזה יהיה תלוי לראווה בלי שהתכוונתי. וכל הרגשות הטובות האלו פשוט הופכות למשקולת כבדה על הלב, וזה באמת היה בלתי ייאמן, ואולי קצת הוצאתי את זה מפרופורציות אבל זה חלק אינטגרלי מהאודיסאה שלי. וזאת באמת, באמת, הייתה הפעם הראשונה שבכיתי כי פשוט לא הצלחתי להכיל את האושר.

חזרתי לרוץ, ולרוץ באביב אומר יום אחד לרוץ בחום קופח ולחזור הביתה מיוזע ולהתקלח במים קפואים ולשתות גולדסטאר מהבקבוק ויום אחרי לרוץ בגשם ובבוץ מאמלל ולחזור הביתה רטוב וקפוא עד שד עצמותיי ורק לצפות לכוס התה המהבילה שתחמם אותי מבפנים. אבל זה משחרר, ואני שמח שאני סוף סוף יכול לחזור לרוץ בשביל שסובב את היישוב שלי, כי באמת התגעגעתי לנוף ולבחון את היכולת שלי עוד קצת קצת. ולאוויר הפתוח ולעורבים שמנקרים בצמרות העצים ושאני משקיף עליהם במעופם לגבעות המיוערות שמתחת למצוק. אני גר במקום מאוד יפה.

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=podcast&ID=385061 - אלו יהיו בין השעות המוזיקליות הכי טובות שתחוו בחייכם, אולי. נהייתי קצת גרופי שלה, היא באמת נהייתה גזעית כזאת.

נ.ב.

הייתי עם החברים בפאב וכמעט כולם השתכרו ואפילו לא נגעתי בבירה. עזבו את זה שאני גם תפרן ונהייתי קמצן ברמות, אני עוד קצת בטראומות מהרעלת האלכוהול מספר 2 שהייתה לי לא מזמן. לא שזה באמת משנה, היום בערב אני שוב בפאב ומתכנן לשבת על בירה, אבל בכל זאת. כולם היו מופתעים לשמוע ששאגי היה בפאב ולא שתה. לא השתכר כשהייתה לו הזדמנות. והם באמת שואלים אותי "מה קרה?" וזה כאילו אני כל כך דפוק מהעצם שזה נראה לאנשים מוזר שאני לא מרווה את צמאוני הנפשי בטיפה המרה, שאני מוותר על האהבה הזאת לאדרנלין שכל כך אפיינה אותי. נראה לי שהם מפחדים שברגע שאני אפסיק לשתות משהו ממני יפסיק להיות שמח וכייפי. 

ואולי אלה באמת תהיות דפוקות מן היסוד, במיוחד לגילי.