זה היה הפאקינג שבוע הכי טוב בחיים שלי. 

וזה היה סיום כל כך טוב לשבוע המדהים הזה. באמת באמת. זה התחיל עם זה שסוף סוף סיימתי עם עבודת הגמר המסויטת באמנות (100 בבגרות!) וערב פתיחת התערוכה שהיה מאוד מרגש ומצחיק וכייפי. ולמרות שזה מוזר לשפוך את הלב שלך ואת כל הביפנוכו הנלווה אליו ולתלות אותו לראווה אני די גאה בעצמי שעמדתי בזה. וזה מוזר ומביך קצת שכולם קוראים ומתבוננים ומגלים, אבל גם באו מלא מחמאות וטפיחות שכם והיי, זו לגמרי עליית מדרגה. אני גאה בעצמי. שהגשתי פרויקט, ושזה הפרויקט שיצא. אולי עכשיו, רגע לפני קו הסיום, באמת הכי מתאים למצוא סוף סוף את ההשלמה ולחשוף את כל הנימים. אני לא מתבייש בכלום.

חוץ מזה, הייתי בטכניון בהופעה של שלושת המלכים האלמותיים שלי: אביב גפן, ברי סחרוף ושלום חנוך! אילו רק אביתר בנאי היה שם הייתי יכול להיות באמת מאושר. אמנם שלום חנוך די ביאס עם בחירת השירים הגרועה, אבל אביב וברי פשוט העלו הופעות אדירות. המוזיקה של ברי מדהימה וקפצנו ורקדנו וזזנו וזה ממש הרגיש כאילו כל תו מחשמל אותי ומקפיץ אותי וזה היה אלוהי. ואז נסענו לשבת בפאב וגם יום אחרי ישבנו בפאב וגם אחרי התערוכה ישבנו בפאב ולהיכנס לשם כבר באמת מרגיש כמו לחזור הביתה. במיוחד אחרי הפאבים הקרים של הכרמל. 

ו, אני לא מאמין שאני אומר את זה, עברתי פאקינג טסט. וזו פאקינג ההרגשה הכי טובה בעולם, יותר טובה כמעט מכל תחושה אחרת שהרגשתי. ואני עדיין לא מעכל, ועדיין לא מאמין, ורק מפחד להתקשר למורה ולגלות שהוא התבלבל ובכלל לא עברתי בסוף. כי אין מצב. אחרי מילולית מאה שיעורים וחמישה טסטים ושנה וחצי של עצבים וייאוש ותסכול וסוף סוף זה מגיע וזה כל כך לא נקלט. אני באמת מפחד לגלות שזה לא נכון, ושזה הכל היה חלום בהקיץ וששוב פעם נכשלתי. 

באמת שברגעים האלו אני פשוט יכול להיות מאושר. יא, יא, יא.