ואיך זה שעוד אין לי את הריח של הסוף? אולי כי לכל הפאקינג שנה הזאת היה ריח סופי סופני של סוף. אבל בכל זאת, יוני תמיד מהדהד ככה, סופי, קיצי, משחרר. ועכשיו זה הסוף של הסוף ולא בא לי להמשיך לכתוב הרבה מילים שמבטאות תדהמה וחוסר עיכול. אז זהו. זה יוני וזה פה ועכשיו כל מה שצריך זה להיפרד יפה ולא להשאיר קצוות פרומים מאחוריי.

קיבלתי מכתב משנת השירות, אני מתחיל אותה באמצע אוגוסט. הרבה יותר מוקדם ממה שציפיתי, הלב כבר מתחיל לפעום בחרדה אבל זו עוד אבן דרך שיהיה עליי לעבור. כולי תקווה שהקיץ הזה, החופש הזה, בלי עבודה, בלי לימודים, בלי נהיגה, בלי כלום, יביא איתו הארה, יביא איתו שחרור מיוחל והשלמה. לראות את עצמי כאן, כותב את המילים האלו, בפרספקטיבה לאני של שנה שעברה: י"אניק, בסערת רגשות בלתי פוסקת בדבר טיב הרומנטיקה וטיבה של מונה, אפוף בריח קטורת ופסי קול של שר הטבעות ופיונה אפל, כמעט לא מודע לכוחות האדירים שבי וליתרונות שבי. נראה לי שמאוד אהבתי את עצמי אז ואפילו לא הבנתי כמה.

ועכשיו, עומד כאן, כאילו נואם בפניכם, נתינים ישראבלוגרים יקרים... ודווקא את השינוי אני לא מרגיש. המודעות העצמים גדלה אבל אני לא יודע אם איתה באה ההשלמה. הבגרות הביאה איתה שבירה של הדברים שפעם נדמו לי קסומים. כאילו שום דבר לא יהיה טוב כמו שהוא היה. וממרומי גיל שמונה-עשרה זה קצת מטומטם לדבר ככה, אבל יאללה, אני מהאנשים האלו שמתרפקים על העבר ויהי מה. אני רומנטיקן מדופלם. 

אבל לא הייתה לי אהבה השנה. והשתכרתי יותר מדי ונפלתי יותר מדי ושכחתי יותר מדי להציב לעצמי גבולות. קראתי פעם שלא צריך להתחרט על צעדים שנקטתי בלי לחשוב, אלא להתחרט על צעדים שלא נקטתי כי חשבתי יותר מדי. ויש בזה מן ההגיון, ויש בזה מן החירות, אבל אני עדיין מוצא את האשמה מכרסמת בי מבפנים חרף הכל. כאילו כל לילה שאבד מזכרוני מושך אותי עוד קצת לתהום.

ועכשיו יוני. ועכשיו קיץ, והכל בא לסיום מופתי. אם זה סוף החלק הראשון באופרה שלי אני רוצה כינורות דרמטיים וצ'לו לאווירה. אני רוצה איזו גיטרה חשמלית שתמסמר את הקהל ותשבור את האווירה. אני רוצה טרומבונים וסקסופונים ומוזיקה אלקטרונית ושכל כלי הנגינה בעולם ילוו אותי כשאני יוצא לעולם הגדול במעין מחרוזת התעלות מופתית. 

עזרתי לידידה טובה שלי להתכונן לבגרות בספרות, לשיר "ראי אדמה". ואז הצעתי לה פרשנות אישית לשיר, לזה שהחזרה על השורה הראשונה בסופו בעצם מעידה על המחזוריות שמסמלת את זה שככל שאתה מתקרב לתהליך ההשלמה הוא אף פעם לא באמת בא לסיומו. אתה יכול להתפייס עם הנסיבות, עם הגורל והיקום, אתה יכול לנסות להשלים עם האובדן, אבל המשפט ששובר אותך, מרסק אותך, גורם לך להטיח האשמות באמאמא של היקום סביבך יחזור ויוציא אותך מעשתונותייך.

זה יוני, אתם מבינים. עברה שנה מאז שאני ומונה התחלנו לצאת. ועם כל הכביכול השלמה וקבלה והזין שאני שם, אני עדיין שואל את עצמי, בשם כל השדים והרוחות, למה אני לא משחרר??? 

כי זה קשה לשחרר, חרף האהבה, חרף הפרפרים. זין על הפרפרים.

כי הסולנית של אפיקה פשוט מושא להערצה. 

יש אוקטובר חדש באמתחתי, אני לא יודע אם אני רוצה לפרסם אותו. אני אוהב אותו, אבל אני מפחד שהוא לא מספיק טוב. כשהרבה סיפורי אוקטובר יוצאים ממני בכל כך מעט זמן זה אומר שמשהו באמת נשבר.

עריכה: זה כבר נהיה מנהג לפתוח כל חודש עם רשומה על איך הזמן עבר מהר ואלוהים ישמור החיים שלי עוד רגע נגמרים. יאללה, אני צריך ללמוד לשחרר. ואני הבחור הכי משוחרר בעיר. מישהו מהותיקים זוכר שהייתי פעם עושה "עכשיו אני"? לאן זה נעלם?

ובעצם, מה שאני זועק בכל רמ"ח איבריי ועם כל מילה שיוצאת לי מהפה וכל תנועה שאני עושה זה רק תאהבו אותי, תאהבו אותי, תאהבו אותי, תאהבו אותי. למרות שאני שם זין עליכם ועל אמכם.