אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד נראה לכם שתוכלו להיות החברים הכי טובים בעולם אבל אתם לא? אלה שרק בא לך לשבת איתם על בירה ולפצוח בשיחה או לצאת איתם למסיבה, אבל פשוט אין ביניכם קשר. בגלל זה כל כך כיף לי עכשיו, כשעברתי את המחסום ושאנחנו מדברים ושאנחנו מבלים ומשתכרים ביחד ומתכננים תכניות. איזה כיף זה. לפתוח קשר עם האנשים שתמיד כמהת לקשר איתם. 

פתאום קשה יותר לשמור על קשר. חרף הימצאותו של הפייסבוק, אבל המאמץ שווה את זה, אני מניח. מזל שיש את הפאב השכונתי שיפגיש בין כולנו, אחרת בחיי שהייתי מתעצב אף יותר. 

היממה שהייתי שרוי בה בהשפעת הסם הייתה אחת החוויות הכי מייסרות בחיי. למזלי זה עבר, אני מקווה, והתרופות מאחוריי. ועכשיו כל ההזיות והטריפים הם רק זכרונות רחוקים ופתאום לא כאלו מפחידים. כשכתבתי את השריטה של אוקטובר כתבתי על השריטה בעין שגורמת לו לראות את הצד השני של הפרגוד, "ארץ הפלאות". בחיי שבמשך כל השעות לפני שהלכתי לרופאה והתאבחנתי רק פחדתי מזה. זמזמתי לעצמי בראש במנטרה מיוסרת, "אני לא רוצה לראות את ארץ הפלאות, אני לא רוצה לראות את ארץ הפלאות".

והיה בזה עצב כל כך תהומי, כשלשנייה חשבתי כאילו כל העוול שהטלתי על אוקטובר נהיה העוול שלי. 

השבוע בספרד היה אחת החוויות המדהימות שעברתי. מחזקות, מפכחות, מצחיקות, מאירות. הייתי בטיול בפירנאים ובחיי שחוויתי בו התגלות כלשהי. טיילתי שם שעות, וכל כך יפה שם. כל כך התאכזבתי שדווקא באותו יום שכחתי את המצלמה בבית. אני זוכר רגע קסום במיוחד שהתכופפתי לשכשכך ידיים ורגליים במי השלגים הקפואים והצלולים שהיו באגמון קטן למורדות אחד ההרים. והרגשתי את הצלילות של המים רק במגע, והשקפתי מעלה את עצי האשוח המתגבהים ועולים בסללומים לאורך ההר האימתני המוקף עננים, ושאפתי אוויר הרים צלול כיין והרגשתי, לשנייה, חלק מהבריאה כולה. כי רק להסתכל לא מספיק, אז נגעתי, והרחתי, וטעמתי, וההרים היו כל הזמן מלפניי והשמש בגבי. ויכן הסלע ויצאו ממנו מים, ושתיתיהם והיו אלה המים הטעימים ששתיתי בחיי.

מעבר לטיול המזדמן הזה העברתי את רוב זמני עם חבריי ועם אותם אנשים מדוברים שיצא לי להכיר מקרוב רק עתה ולא יכולתי להיות יותר שמח על ההזדמנות שנקרתה בפניי. ספגתי שמש חמימה ומטהרת והייתי עם אנשים אוהבים וביליתי לילות בפאבים ושכחתי לילות בפאבים וחזיתי בתמונות של שיכרון מביך אבל לא היה בזה מהעצבות.

בסופו של דבר, זוהי עוד נקודת ציון ביומן המסע.

אוהב, שאגי