מה שהכי קשה לי עם הידיעה שהם שם ואני כאן זה

שהייתה לי האפשרות להיות רחוק, רחוק מכאן. אבל זה אף פעם לא באמת בסדר

או מסתדר. ואולי באמת הייתי צריך להסתכן.

כי קשה לי שהם שולחים לי תמונות של ישבנים בתחתונים וטרקטורונים וסיגריות בלילה. או סרטונים של הילולה במסיבה והשירים של כולנו ואז אני רואה את ההיא שאני מכיר מצרפתת איזה גרמני מכוער וכולם רוקדים כאילו אחוזי דיבוק במעין מועדון הדוניסטי מתירני לעזאזל שחוקי הלילה תכפים רק בו, שעה של חטאים שמחפה על הספק. על הבושה. ואני צריך צריך צריך את זה.

וזהו. אין לי זמן. עוד שבועיים אני עף מהחיים האלה למדבר. מתחיל ש"ש. חיים חדשים. קשה לי. כי אני צריך את זה, כאן ועכשיו. וכשהם מנצלים כל לילה עד תומו אני יושב עם כמה חברים על בירות ומדבר וקצת צוחק אבל קצת צובט לי עמוק בלב ואני לא מפסיק לחשוב על מה שהם שלחו ואיך שהם אמרו שהכי טוב שם בעולם וכשאני מסיים את השנה אנחנו טסים שוב כולם אבל אני יודע שזה לא יקרה, כי כשמתכננים שנה מראש כלום לא קורה, וזה כאילו מתוך רחמים, כי אני כאן והן שם, וזה קשה, עם המרחק. עם זה שהם חווים את הנעורים הדוריאניים שלהם ואני ספון כאן בחור הלח והחמים לעזאזל.

קשה קשה קשה. עצוב לי ובא לי לברוח וכבר אין לי איך, אז אני רק מחכה לקץ. 

שהם יחזרו, שאני אוכל לחבק את החברים שלי מרוב געגועים. ואז לשמוע מה היה, ולשמוח בשמחתם, ואולי קצת לשפוט ולחשוב שכולם יצאו זנזונות, ולדעת שאם הייתי שם בטח הייתי הזונה הגדולה מכולם.

היאח.

אז אני יושב בבית. אתמול התיישבתי בשעות הקטנות של הלילה וכתבתי שיר על כל חבר. היום התחלתי לראות את "עד עצם היום הזה" וזה נחמד נורא. אבל אני מרגיש שהזמן שלי מתבזבז עם כל דקה שעוברת כאן ושאני לא מצרפת איזו גרמנייה זולה. אני מתגעגע לחופשות ומתגעגע לזכרונות שלא היו לי וזה הגעגוע הקשה מכל. 

אולי היום אני אכתוב. על דריה, כי לצייר אני כבר לא אצליח. או על אוקטובר, ועל כמה שהמרחק קשה, ושעם כל סיפור התהום נפערת ואוקטובר מתקרב לקצה.

נ.ב.

נראה לי שאני אעשה קעקוע בקרוב. אולי של סנופקין, או משהו אינדיאני. רעיונות?

אמן אמן אמן שיולי יסתיים כבר.