תשמעו את המנגינה היפהפייה הזאת של ג'ו היסאישי הגאון (שגיליתי הודות לשיזו וזה). בכלל, בזמן האחרון הוא מתנגן לי בלופים באוזניות והוא עילאות מוזיקאלית. כל הרגשות הנפלאים שמתקיימים בסרטים של מיאזאקי עוברים אליי במחי צליל פשוט. המוזיקה שלו מרגיעה והרמונית ובהירה. בכלל, אני אוהב יפנים. אני קורא עכשיו ספר של הרוקי מורקמי (1Q84) ואני נפעם, כרגיל, מהכתיבה המבריקה שלו. 

תקראו גם את זה: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,33102,.aspx אם בא לכם להתרגש.

הקשבתי לעצתה של טליה (בדיעבד, מסתבר, כי ראיתי אותה רק בשובי) וחזרתי הביתה. לאסוף את עצמי קצת. מה שנורא חרה לי במסגרת החדשה היה חוסר היכולת להתכנס בעצמי, במחילה האישית שלי, להתנתק רגע ולשמוע מוזיקה או לקרוא או לצייר. וכמובן שעשיתי זאת, הייתי לוקח איתי את ספר הסקיצות ומחברות וספרים ומטייל בעיר המנוכרת כדי למצוא לעצמי פינה נידחת, אבל כל פעם בשובי חזרה לכור ההומה הרגשתי כאילו משהו בתוכי ניתק ולא מגיע למימושו. כאילו הגוף שלי נסחט ומתייבש ולא נותר בי מאומה ממה שרציתי שיהיה נותר בי. מעבר המסגרת הזה, צפוי ככל שהיה, הציב בפניי קשיים שלחלוטין לא צפיתי. ואני לא מתמודד, כי לא בשביל זה באתי, אז בשביל מה. אני בורח, נאחז ברסיסים של תקווה וטוב שחודרים את מסכת ענני הסערה. סיימתי את "ההוביט" המדהים בעודי שם, וזה אולי היה הספר המושלם לאותם רגעים. אסקפיסטי, פנטסטי, צבעוני, אופטימי ושנון. הייתי צריך אותו. אחרי זה היה לי קשה בלעדיו, והמקום הרגיש הרבה יותר אפור משהוא היה. לפעמים ספרים עושים את זה, אוחזים בך כל כך חזק ואז כשהם משחררים כל העולם סביבך מתגבש מחדש בצורה מעוותת. 

בעיקרון, כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להחזיר לעצמי את צלם האנוש שאפיין אותי. לנוח. אני קורא המון ונהנה מכל רגע, אני משוטט באינטרנט כמו שאהבתי, יוצא לריצות, יושב עם החברים המועטים שנשארו כאן ולא נמצאים בעצמם בשנת השירות או בצבא. זה קשה לראות איך כולם מסתגלים ורק אני מפחד לעמוד מול האויב האימתני הזה שנקרא שינוי. אבל אני באמת בן אדם של שגרה. ואני אוהב את הבית שלי יותר מתמיד, ואת החברים שלי יותר מתמיד, אבל אני יודע שבשלב כלשהו אני אהיה חייב לחזור ולהתמודד, ואני אסבול מכל רגע והדבר היחידי שמחזיק אותי הוא הידיעה שמתישהו הכל אמור להסתדר. 

אני רוצה נורא לכתוב כבר. זה כאילו שהרעיונות מערפלים את תודעתי ומשתוללים בה, המילים עומדות לי בגרון ורק מחכות לקבל צורה, אבל משהו מאוד יסודי עוצר מבעדי לשחרר אותן כמות שהן. אני רוצה לכתוב על הטייס והלווייתנית הענן אורסולה ומסעותיהם בעולם המוזר, או על עולם של חלומות ששולטת בו מפלצת תמנונית אימתנית, או על עיר של חתולים באמצע המדבר. אבל כלום לא יוצא. אף פעם. מה יהיה.

בסופו של דבר, כולי תקווה שספטמבר יעמוד בסימן השתפרות במצב. פחות דיכאון, יותר השלמה והגשמה. בכלל, יהיו לי המון חופשים בבית, תודה לחגים, ככה שבגיחות צפונה יהיה לי זמן לאסוף את עצמי. 

ספטמבר טוב לכולם.