הייתי במושב מרוחק ופסטוראלי במועצה אזורית שער הנגב. ממש ליד שדרות. כשעלינו לשדות והתיישבנו על ערימות החציר יכלנו לראות את גגות אזור התעשייה של העיר המופצצת תמידית. שמעון אדף יצא משם, אני זוכר כי בשירו "שדרות" הוא סיפר שרק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת ומאז זה נהיה כמו מין מוטו נעוץ בלבי.

יומיים שלא נשמעה אזעקה ולא צבע אדום. החיים התנהלו בנעימים, כמו חופשה חלומית בצימר דרומי. רוח מזרחית נשבה ובידרה עציצים והסיתה עננים שכיסו את השמש. הייתי יוצא החוצה ומטייל בשבילי הכפר ומלקט לימונית ומרווה ונענע ולואיזה מגינות השכנים כדי ליצוק הכל לכוס תה מתובלת סילאן. כך היינו יושבים בפרגולה מאחורה ומגלגלים לעצמנו בנינוחות. 

כשגרבתי גרביים לקראת יציאה הגיע בחור והודיע שהתנקשו ברמטכ"ל החמאס. אמרנו, איזה כיף, סוף סוף יהיה קצת אקשן. כשהכתפתי את התיק וכבר פתחתי את הדלת אמא התקשרה בבהילות ואמרה לי לצאת משם. אמרתי לה, זה בסדר אמא, אני בדרך לאוטובוס, כלום לא קורה כאן. כשהתחלתי ללכת עם עוד בחורה לצדי, הליכה של מספר דקות עד לתחנה לבאר שבע, התקשר גם אבי והתקשרו גם הוריה, כולם בבהלה מתונה.

אנחנו בסדר, אנחנו כאן, כלום לא קרה.

כשנפרדה ממני הבחורה לשלום התחילה החרדה לעלות. הלכתי בשבילים לא מאוישים והתאמצתי לשמור על קשר עין עם כל מיגונית באיזור. מלבסוף כשנעמדתי בתחנת האוטובוס הרגשתי ארבעה פיצוצים מרעידים את האדמה תחת רגליי. שום אזעקה, שום אזהרה. רק שמיים מתכהים, אדומים אדומים, כאילו פערו בהם חתך עמוק והדם זולג מהם במאסיביות. זה היה כמעט נבואי, השקיעה הזאת. העננים היו כחולים אפורים ושלווים, כמו ערפל שמתפזר. השמיים היו דמוניים, כאילו הגיהנום כולו צבע אותם. שקט. פיצוץ.

האוטובוס הגיע. הבהלה הייתה רבה. היו פקקים בדרך ובתחנת הרכבת של באר שבע הייתה המולה והפחד הנתחל באוויר. הקדמתי לרכבת אז עליתי עליה בניחותא. לפחות זה. בדיעבד מסתבר שמיד אחריי סגרו את קווי הרכבת מבאר שבע. לפחות זה. הגיעו דיווחים, פצצה פה, פצצה שם. יורטו, לא יורטו. הפחד החל מכרסם בי ודאגה לכל החברים שהותרתי בדרום החלה לזרום בנתיבי הדם שבי. גראדים התפוצצו בבאר שבע. ממש ליד הקומונה. מעתה והלאה היו הטלפונים הבהולים ממני והלאה, החברים שהותרתי מאחור דאגו להרגיע אותי. הכל בסדר, אנחנו כאן במיגונית, יהיה בסדר. העיקר שאתה בבית.

אבל לא, כל נפשי כמהה להיות איתם שם, בשטח ההפקר, בעין הסערה. הרגשתי מנותק וכאילו הותרתי אותם להתמודד לבדם עם האש שהומטרה מעליהם. אילו הייתי לוקח אוטובוס מאוחר יותר לבאר שבע ודאי הייתי נקלע גם אני לסערה.

עמוד ענן. יותר רומנטי מעופרת יצוקה. אני אוהב עננים, והם סיפרו לי שאחרי שהלכתי הם עלו למצפה לצפות במטוסים מפציצים את עזה ובעמודי הענן. כמו סלילי עשן שעולים ומכתימים את השמיים בשחור ובמוות. מצלקים אותם.

רק נחת לתושבי הדרום, ומי ייתן והמלחמה השחורה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר. אני רוצה לחזור דרומה, אני רוצה לחזור לשגרה שלי, אני רוצה לחזור למוקדי ההתנדבות ולחברים מהקומונה. יותר מכל אני לא רוצה שזה ייפגע בזה. בכלום. רק שייגמר מהר, רק שייגמר טוב. אני רוצה להגיד שחזרתי לבאר שבע והמשכתי בחיי. 

אמן.