המסלול מתחיל להתיישר. לאט לאט המדרונות מתמעטים והגבעות נסות מפני השביל שפילסתי. חוץ מהמלחמה שפצחה ברביעי בערב והניסה אותי צפונה אני חושב ששבוע שעבר התעלה על ציפיותיי. הייתי בין אנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, והם עודנם חדשים בחיי ומנצנצים וחיוכיהם בורקי באלבום התמונות המטאפורי שבי, ואני כל כך שמח ומודה ליקום שהפגיש אותי איתם. אתמול ישבתי עם אחת מהם בפאב והיה לי כיף מאוד, למרות שהחברים שלי מרגישים שזנחתי אותם לטובתה. למען האמת, אני באמת מרגיש שאני זונח אותם קצת. אבל האין זה מתבקש- שכדי לשחות בחיים החדשים שלי בביטחון, בטבעיות, אני צריך לוותר על הרגליים שהולכות ביבשה? ולו רק במעט. בכל זאת, אני בבית יומיים בשבועיים. וחבל לי, חבל לי חבל לי חבל לי, כי אני אוהב את החברים שלי בכל לבי והם המשפחה שלי ואני אוהב אותם לנצח. אבל יש לי משפחה חדשה, וזה קשה בפני עצמו.

אבל היה לי כיף, והיה לי טוב. וגם עשה לי טוב לחזור הביתה, להיות בין פרצופים מוכרים וניחוחות של ילדות וחורף סגרירי עם הכרך האימתני הזה של שר הטבעות, להתחפר בפוך ולקרוא בלי הפסקה ולשתות הרבה צ'אי הודי. כמו בזמנים הטובים. אני עכשיו מקשיב לשירים החדשים של לאנה דל ריי, שהיא לחלוטין הגילטי פלז'ר שלי ואני לחלוטין מתגאה בזה. היא אפילו די מצחיקה אותי. המשפטים הזכורים לי מהשירים החדשים הם "בארץ של אלים ומפלצות הייתי מלאך שמחכה שיזיינו אותו חזק" ו"לכוס שלי יש טעם של פפסי קולה". יש בה משהו פואטי ואצילי ורומנטי וקלישאתי להחריד ואז היא באה ושוברת את הכל עם המיניות הנוטפת שלה ותסביכי אלקטרה וביטים חשמליים וזה עושה לי את זה. לגמרי אורגזמה לאוזניים. חוץ מזה שהיא סקסית בטירוף. והנה, עכשיו כשיאיו מתנגן היא מזמרת "תן לי להעלות בשבילך מופע, אבא'לה". 

אני חושב שהמלנכוליה מתמעטת טיפה, אתם יודעים. הדיכאון התמידי הזה עוד שם, תחושת המצוקה. המחסור במשהו מהותי שימסמר אותי למציאות הזאת. אני עדיין נודד דרך קבע למחוזות מרוחקים, דמיוניים, מסוכנים. עקומים. אבל השבוע האחרון היה מנוחה טובה, והייתי בטבע שוקק ומדהים בדרום, ורצתי בגשם וברוח קרה, ושאפתי אוויר צח ובישלתי מאכלים מצויינים וישנתי טוב וקראתי והאזנתי להרבה דברים. ויש בזה די כדי לגרום למעט אושר לפעפע לי בורידים. לדכאון להצטמצם לזכרון עמום של חוסר תכלית. אקסיסטנציאליזם. אולי זה החורף שבא עלינו לטובה.

ובנימה זו, אני אמשיך להתפלל לשלום תושבי הדרום ולשלום מיוחל. מחר אני שב דרומה לעבוד עם נוער עוטף עזה. מרגיש לי נכון, בשביל זה יצאתי לשנת שירות. למרות שקצת מחשיש. אני מקווה שאוכל לחזור לשגרה בהקדם האפשרי. מקווה שהמלחמה תסתיים, שהפיצוצים יפסיקו, שהשנאה תימוג. סך הכל אנחנו כולנו בובות על חוט של הסאדיסטים שיושבים בכסאות הגבוהים. בצד שלנו ובצד שלהם. כוחנות ותאוות בצע. זה מה שמנהיג את דור האלפיים. לא יודע. חבל. אני רוצה שלום, אני רוצה שקט, ואהבה והרמוניה בין כולם.

אמן.