אוקטובר שכב במיטתו. מיטה וחצי, שתי כריות לבנות מונחות בראשיתה. מיטת פוך לבנה עוטפת אותה. אוקטובר לא טורח להתכסות בה, למרות שכל עורו חידודין מהקור המקפיא של דצמבר. הוא רק שוכב על גבו במיטתו, עיניו הירוקות הגדולות נעוצות במאוורר שנעוץ בתקרה. נורת להט לבנה מאירה בקרירות את חלל החדר. כנפי עץ מסתובבות ומאווררות את הכל. הדפים שהתפזרו על השולחן ונשפכו אל הרצפה ברבבותיהם זעו ונדו בתגובה לרוח המלאכותית.

מי הדליק את המאוורר? ולמה?

ולמה יש לו את התחושה המוזרה הזאת, שהגוף שלו כבד כמשקולת, שגפיו בטון יצוק. שמזרונו בריכה של בוץ סמיך וטובעני, שתודעתו ערפל המקפיא את מוחו ומשתק את לבו. לבו, לבו הארור. עם כל פעימה הוא דוקר בחזהו של אוקטובר, כאילו עונד על עצמו כתר של קוצים. כאילו היה בעצמו בנו של האל, נידון למוות ואז לתחייה מחודשת. אוקטובר חשב לעצמו שאם לבו יקום לתחייה אזי יהיה הוא בר מזל, אולי יישכח הכאב חסר המוצא הזה שהשתלט עליו כדיבוק ויפנה מקום למנוחה.

ירח חיוור זרח קלושות מחוץ לחלון. קולות הטבע, צרצורי הצרצרים, אוושת הרוח, טיפות על החלון, כל אלו נבלעו בשאון המכוניות שעשו את דרכן על הכביש לצד ביתו של אוקטובר. קול צופר נשמע אחת לכמה דקות, בולע כל דבר אחר שקיים בעולם הזה, מבשר שהאש בדרך, יכול להיות ועוד דקה, אם לא תפעלו לפי ההנחיות, עולמכם האישי יבוא לקיצו, כך, בהרף עין. הוא יכל לשמוע את המכוניות מחוץ לחלון בולמות בזעזוע ואנשים מתלחששים ואז לאחר האזעקה נאנחים וממשיכים בחייהם. הוא לא טרח לקום מהמיטה, גופו ותודעתו כאילו לא הגיבו לבשורה.

אז שייגמר, מילא. זה עולם של אספלט ונורות פלורוסנט וזבובים. הניאון מאיר יותר מהשמש. והשמש של אוקטובר כבתה מזמן, מזמן, מזמן.

עיניו של אוקטובר הטשטשו, כאילו התנובה נמוגה מהן והותירה מים ירוקים, ביצתיים, חסרי קרקעית. במצולות מודעותו אוקטובר דמיין איך הוא מקיץ מהשיתוק שנח עליו, קם ויוצא מהחלון אל העולם החיצון. אך העולם לא היה העולם שהוא הכיר. הוא יצא אל תוך גן אדיר מימדים, הילך בשבילים מפולסים ממרצפות פסיפס בצבעי זהב ושמנת, בינות לעצים עתיקים ומסוקסים, מוקפים בשיחים פראיים וצבעוניים עליהם מעולם לא שמע. החרקים זמזמו מכל עבר, ציפורים צייצו. האוויר היה חם ולח וכאילו שקע במקומו והפרפרים התנחלו על גופו של אוקטובר המהלך בגנו. עלי כותרת צפו באוויר הדומם, כאילו אוושה בלתי נראית מובילה אותם ליעדם.

ואז, למעלה, במישור הגופני, אוקטובר הרגיש איך לבו מאיץ, ואיך הקוצים פועים חור עמוק יותר בחזו, ואיך הדם זולג לפתע החוצה, מתוך הביפנוכו, ובדרכו במורד גופו של אוקטובר אל הסדין הלבן זועק.

הצופרים שוב נשמעים, ובגנו של אוקטובר עלי הכותרת גדלים וגדלים עד שהם מאיימים לקרוע לגזרים את הגן שטיפח כל חייו. הם נהיים קליפות אימתניות של רוחות אדומות ושוחרות רוע, מתיזות שובלים אדומים לכל עבר. 

אוקטובר מרגיש שהוא הולך להתפרק, לאט לאט. הוא תוהה אם ללכת על זה. הצופרים ממשיכים להתנגנן, ובאוזניו של אוקטובר זו המנגינה היפה בעולם.

"לו היה לי פרח על כל פעם שחשבתי עלייך, יכולתי להלך בגני לנצח"

-טניסון

הוא הלך בשכונה בעיר הולדתו. כל מקום הדיף ניחוחות של ילדות ורומנטיקה. אוטובוס הגיח מפינה מרוחקת והתקרב אל אוקטובר. זכרונו צייר לו תמונה בהירה ופסטוראלית של הפעם ההיא שהוא חיכה בתחנה שמונה תרד מהאוטובוס ובידיו זר ורדים. ואז היא ירדה, והסתכלה עליו בעיניה הכחולות והבורקות, ושיניה המחודדות גם נצנצו באור השמש הקיצית. היא התקרבה אליו בהבעה חתומה, תלשה את אחד עלי הכותרת ובעדינות ואלגנטיות הניחה אותו על לשונה. 

היא לעסה אותו והאדום הכתים את שיניה. שפתיה היו בצבע השקיעה. 

לפתע פניה התעוותו והיא ירקה את שאריות עלה הכותרת בגועל. היא זרקה באוקטובר מבט מביש והלכה משם.

אוקטובר נשאר נטוע במקומו. פתאום הוא הבין שהקוצים מחוררים בידיו חורים עמוקים והדם נוזל ללא הרף. לאט לאט, מטה מטה, במורד גופו אל הקרקע הקשיחה של המציאות. הוא לא ידע אם עם הדם זלגו גם הדמעות, זה לא שינה לו במיוחד.

הוא המשיך לנדוד לאורך השכונה. היא הייתה שקטה ודוממת וברקע הוא יכל לשמוע את הטילים עושים דרכם בשמיים. לו היה מטה את ראשו אולי היה רואה אותם, קורעים את השמיים ופוצעים את היבשה. אבל בדמיונו הוא דימה לראות דברים גרועים יותר מחתך ופציעה שאלו לא ריגשו אותו יותר.

הוא לא ידע אם הוא רוצה לראות את מונה שוב. בזמן האחרון הוא חשב שאולי היא הייתה האחת והיחידה ודווקא בגלל זה הוא לא מצליח לשחרר. כי היא לא הייתה היחידה, היא לעולם לא תהיה. הרכבת הזו כבר נסעה. אבל הפרפרים עוד דבוקים לעורו הלח בגנו המבודד המוטל בסכנה תמידים והם לא מרפים ממנו. 

הוא ישב בבית קפה ועישן סיגריות בשרשרת. עוד סיגריה ועוד סיגריה. הוא הרגיש את העשן זורם במורד גרונו כמו רעל ודמיין איך הוא עושה את דרכו אל תוך הורידים ומסרטן את כל מהותו. הוא קרא ספר מסעות על פסגות מרוחקות מוקפות ערפל מבשר רעות ועל גיבורים קטנים שצולחים מסעות גדולים. הוא תמיד רצה לכתוב סיפור כזה, רחב יריעה, כולו הוד והדר ועולם אין סופי. אבל הוא תמיד נשאר במיקרו, בנבכי נפשו המיוסרת, כאילו עוד לא צלח את מסעו הראשוני והחשוב מכל. הוא ענד אוזניות גדולות, שיבודדו אותו מרחשי העולם. לאנה דל ריי התנגנה, קולה כמו משחה כבדה ורכה.

גם אז, כשתודעתו הייתה אמורה להיות שקועה באותן פסגות ועמקים ויערות מכושפים דימה לעצמו את מונה על השולחן ממולו, והוא משקיף בה מבעד לדפי הספר.

כשישב בבאר אפלולי ועישן כל כך רבה עד שהעשן יצר סביבו מסך מבודד דמיין שראה מבעדו את דמותה הלבנה והמתגרה של מונה. יושבת, לוגמת בירה דובדבן, מכניסה סיגריה בין שפתיה ומדליקה אש אדומה ומסנוורת.

בדמיונותיו הוא שולח לה על מפית את הדבר הזה:

"לא יודעת אם את יודעת, אבל חדי קרן הם מהזנים הנדירים ביותר בכדור הארץ. הם טהורים ונאצלים ומתקשרים רק עם בתולות. חרף העובדה האחרונה, יש בי הרגשה מוזרה וגורלית כזאת שאת חדת הקרן שלי. אז אף על פי שאיני בתולה כל ליבי כמה אלייך. הנה המספר שלי, למקרה שתרצי למצוא את חד הקרן שלך. אולי זה מועד לכישלון, אבל אני מכיר אותך, ועד שלא אהיה בתוכך כמו פעם את תישארי בתוכי כמו פעם, מהלכת בגני הכמוס והסודי וקוטפת ורדים עד שכלום לא יישאר."

אולי אבד הכלח על שגיונותיו הרומנטיים. היקום הפנה לו גב והמאוורר הביא את גופו לרמה שפתיתי שלג החלו לנקד אותו. עורו איבד מאורו. בחזהו נפער חור עגול ועמוק והדם זלג ושרטט צורות דמוניות על גופו של אוקטובר. אולי כבר אין מוצא. אולי אבדה חדת הקרן שלו לנצח. אולי טימא אותה וכבר אינה חדת קרן אלא דרקון שטני הפוקד את לילותיו ושורף את לבו. אך גנו עדיין חי וקיים, עומד על תלו, חרף עלי הכותרת השטניים שמאיימים להיסחף ברוח חזקה ולסחוף איתם את שאר העצים והשיחים והפרחים, חרף דמותה של מונה שמהלכת כמו רוח רפאים ובאצבעות ארוכות וציפורניים אדומות וחדות מולקת פרחים ואוכל ויורקת על האדמה.

אוקטובר החליט ללכת על זה.

הוא קטף את הורד האחרון ודימם ודימם ודימם. הוא המשיך לדמם. האזעקה נשמעה מחוץ לחלונו, המכוניות בלמו בזעזוע והאנשים רצו לתפוס מחסה. אוקטובר שקע בביצה שהייתה מיטתו, לא נתן דעתו על הדם שזולג. הוא שמע את הטיל צונח ומתקרב, הצופרים פמפמו את עור התוף שלו אבל הוא כבר היה עמוק עמוק במורד מצולות תודעתו. הדרקון שאג והטיל קרע לגזרים את תקרת חדרו של אוקטובר, פוגע היישר בלב.

בזמן אחר, במקום אחר, מונה המציאותית פגשה בשרידים של גן רחב ידיים בשכונת ילדותה. היא עברה את שער המתכת המחליד, המנעול היה שבור ונדמה היה שנגנב מהגן כל דבר שווה ערך. היא יכלה להניח שפעם היה מטופח, הייתה בו את ההרגשה של הוד והדר שנגוזו. היא התהלכה לאורכו אך כל הצמחים נעקרו משורשם ולא נותר דבר. היא רק תמהה איך מעולם לא פגשה בגן הזה. הייתה לו הרגשה חמימה ומוכרת. מוזר.

היא נפנתה לחזור אל השביל הראשי ואז עיניה פגשו בורד אחרון העומד על תילו.

היא התקרבה וליטפה את עלי הכותרת שלו, ובגופה התשפטה התחושה החמימה והמוכרת. ניחוח של טבק וקטורת וגשם מילא את אפה. היה זה סתיו והכל היה מצהיב ומת. רק הורד עמד אדום בוהק על תילו. היא ניגשה לאחוז בו, לשאוב מעט מההילה שהפיץ. עורה הלבן והעדין פגש בקוצים השחורים והם צרבו אותו כמו להבה. היא השמיעה גניחת כאב ושלחה ידה משם. 

היא יצאה בוכייה מהגן ולא חזרה אליו עוד.

הורד נשאר,

אבל האהבה כואבת לנצח.

חרף הכל. 

ואם היה רוצה

להלך בגנו לנצח, להתבשם מהורדים ולשחות בין עלי הכותרת,

נידון היה לעשות זאת לבדו

ונצח זה זמן ארוך וכואב מנשוא

להעביר לבדך.

שוב מתגעגע.