אני די שמח. לא שהאמנתי בזה, אולי לרגע קצר, אבל יש משהו קסום בלחזות בסוף העולם. לא?

"אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."

-אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס

בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות.

אני חי לי את החיים. כן, בחיי טוב לי. אני שומע מוזיקה ממש טובה ויש לי הרבה הליכות ונסיעות בודדות באוטובוס. ואז אני חוזר לקומונה ועולה לעליית הגג לעשן בשרשרת ולשמוע עוד קצת מוזיקה ולבהות בתמונות בסלולרי ולהיזכר בבית. גם בסופי השבוע אין לי בדיוק בית. החברים שלי לא כאן. רובם. אתמול חזרתי אחר הצהריים וקראתי שר הטבעות. בערב הגיע אליי חבר ועשינו קצת חשיש וראינו טלוויזיה ואז נרדמתי. היום התעוררתי וקראתי שר הטבעות. עכשיו הדלקתי קטורת והכנתי לעצמי תה. גם בזה יש מתחושת הבית. למרות שהחברים לא כאן יש חורף מיוחל שמתדפק מחוץ לחלון.

אולי עוד מעט ישוב השפל. אולי חסרה לי קצת מלנכוליה כדי להתניע את המנועים היצירתיים שלי. אבל גם בין המסדרונות האפלים למדתי שאני רוצה לחיות. כך שהבעיה של קאמי נשארת בעינה. ובכל זאת, לא הגיע סוף העולם.