אני רק אקדים ואומר שזו תהיה רשומה ארוכה. פשוט ככה. כי השנה האזרחית החדשה הזאת הנחיתה עליי מעין תמהיל מוזר של אונות ואין אונות ושל שגעון מייסר. לא יודע לתאר את זה בלי להיות פלצן. מצטער.

לונג סטורי שורט. היה לי את ערב השנה האזרחית החדשה הנוראי ביותר. כשחזרתי לקומונה עליתי ישר לעליית הגג עם הלפטופ שלי והתחפרתי במחילה. לא היה לי אינטרנט כך שלא יכולתי לפרסם את זה, אבל זו הייתה התוצאה (הייתי תחת השפעה של מספר לא מבוטל של משקאות משכרים):

"אני די בטוח שהרגע חוויתי את אחד הלילות הבודדים שהיו לי בחיי. בחיי לא הרגשתי כזו תלישות, חוסר שייכות, כאילו העוגן שמעגן אותי למציאות הזאת כל כך רופף שאני לא אלא מחשבה מופשטת חסרת בית, חסרת אמצעים, שמשוטטת ברחבי העולם החומרי ללא יכולת להגיע ליעדה. כבר שנה, לפי דעתי, שלא הרגשתי כזה מחנק בגרוני, כזאת התכווצות בלבי, כאילו כל גופי זועק את הכאב המטאפיזי הזה שדוקר אותי. ממש רציתי לבכות, הלוואי שיכולתי, אולי זה היה משחרר את הכאב הזה שאצור בתוכי מזה שבועות. הלוואי.

הם אומרים שאני מנותק. שאני חולמני. שזו אשמתי לכך שאני לא שם לב מה מתרחש סביבי. שזו אשמתי שאני לא משתתף. שאני מנותק לגמרי מהאנשים שאמורים להוות את המשפחה שלי לחצי שנה הקרובה. אולי הם צודקים. אבל מה שפעפע מתחת לעור שלי כל כך הרבה זמן הגיע להתפרצות. לא יודע. אני שונא את זה, את החיים בקומונה, אתם יודעים? אני שונא את זה שאין לי מנוח לעצמי. שהם תמיד באים בדרישות לכלכול הדירה. גם בשעות המועטות שיש לי למנוחה אני מוצא את עצמי עבד לפקודותיהם. אשטוף את הכלים, אצא לעשות קניות. אני לא אשב ואאזין למוזיקה או אקרא ספר. אני אוכל את הלב. אני אשתוק לרגע. וזה מפעפע ומפעפע. והם אומרים שאני לא איתם מספיק. שאני לוקח יותר מדי זמן לעצמי. יותר מדי זמן בעליית גג. קורא ומעשן ומאזין למוזיקה. הם לא מבינים שזה מי שאני. וכשאני חוזר לדירה ורואה אותם מבשלים לעצמם ולא שואלים אם לערוך לי כלים ואז מבקשים ממני לשטוף את הכלים בסוף הסעודה אני מרגיש את הפעפוע מתגבר. לאט לאט. אבל הנה, זה בא לידי התפרצות. הם שאלו אותי מה לא בסדר איתי, למה אני כזה מצוברח ולמה יצאתי בסערה. אז צעקתי עליהם שזה בגלל שאין לי מקום בקומונה ואף אחד מהם לא שם עליי זין. ואז הלכתי. 

קשה לי עם חיי הקומונה, אתם יודעים? כל הזמן ביחד ביחד ביחד. זה משגע אותי. אני אדם של לבד. אני אוהב את החברה שלי אבל אני לא יכול לסבול חיים כאלה. כל הזמן ביחד. איפה האני העצמי שלי כאן. אני מרגיש שאני מתגמד לעומת הכלל. זה שגוי. אני אינדיבידואל רוחני בעל זכות קיום כמו כל השאר וזה מרגיש כאילו הזכות הזאת נלקחה ממני. זה מטריף אותי. זה מוציא אותי מדעתי. זה גורם לדם שלי לרתוח מתחת לעורי.

כשזה התפרץ יצאתי לשוטט ברחובות המעופשים של באר שבע. זה היה ערב השנה החדשה והרגשתי שאין לי שום דבר טוב באותו רגע שיעגן אותי למציאות הזאת. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. יצאתי לאוויר הלילה המקפיא לבדי לבדי. רק נגן המוזיקה היה לי חבר. התהלכתי כסהרורי ברחובות, מעשן נובלס אחת אחרי השנייה. בשרשרת. באיזשהו שלב איבדתי ספירה לגבי כמה סיגריות עישנתי. מותר לי, אמרתי לעצמי. אני בעיצומו של משבר נפשי. מותר לי. ככה זה. לא יודע למה. הלוואי והייתי יודע. אני אוהב את ההרגל המגונה הזה. אז הלכתי ברחובות באר שבע העתיקה והלילה מעליי כבר היה סמיך. שחור משחור. לא הסכלתי מעלה לתור אחר עננים, הם לא יימצאו מעל אורות העיר המתועשת. הקור חדר עצמות. הלכתי והאזנתי לסמית'ס ולסמאשינג פאמפקינג ולרדיוהד. עברתי ליד הדירה שלנו וראיתי אור בוקע מהחלון. אור כתום וחמים וכל כך מנוגד מחשכת הלילה שנהייתה כמעט מוצקה. הדלקתי עוד סיגריה והמשכתי ללכת. מיותם, חיפשתי אחרי מקום להעביר בו את זמני. הרגשתי פגוע ושבור. כאילו הכל סביבי נהיה נוזלי ורק אני לא מצליח לשנות את מצב הצבירה שלי, להתאים עצמי למציאות הזאת שנכפתה עליי. בחיי, אני לא יודע לתאר בדידות כזאת. מעולם לא חוויתי אותה על בשרי. פנחס שדה מתאר אותה טוב ממני, בספרו "החיים כמשל". 

אז הלכתי ברחובות. באר שבע העתיקה זה לא מקום סימפתי בלילה, חרף עליית הולכי הרגל שהייתה לרגל הסילבסטר. לא, יש פה הרבה מהגרים חסרי בית ותאווי בצע, הרבה פשיעה, הרבה אונס ותקיפות. ואמרתי לעצמי, זין. כבר יומיים שהרגשתי את הבדידות והכעס מפעמים בי, והם שניהם ביחד הם מתכון לרע מכל. כמעט פעמיים גרמתי לכך שאדרס. אני חושב שעמוק בפנים אולי זה היה בכוונה. אולי רציתי לחדול מלהתקיים במקום העגום הזה. אולי רציתי ישועה. 

בדרך כלל אני הולך ברחובות המוארים בלילה. היום הרשיתי לעצמי להיכנס לסמטאות האפלות. כנופיות הילכו סביבי ומולי. עישנתי מהסיגריה והאזנתי לסמית'ס. זין עליהם, אמרתי לעצמי. שיעשו בי כרצונם, גם ככה נותרה ממני רק קליפה חלולה. זאת הרגשה קשה מאד, להבין שאתה מפקיר עצמך לרחמי היקום. והיקום, מי יודע, לא רחמן מטבעו. 

רגליי הוליכוני אל כיכר רחבת ידיים ועתיקה. במהלך היום היא שוקקת חיים אך מצאתיה שוממה לגמרי. היה בזה מן הנחמה. התיישבתי על ספסל והמשכתי לעשן בשרשרת. בחיי, עישנתי הלילה כמעט חפיסה שלמה. עישנת ועישנתי והגיתי בבדידותי כמו נשמה מיוסרת מן המניין. אולי אני בכלל לא מיוחד. באיזשהו שלב התיישב גבר על ספסל במרחק מה ממני והתחיל גם הוא לעשן בשרשרת. מוזר. אמרתי לעצמי. עוד מישהו לבדו בערב השנה החדשה. נדמה היה שהוא משקיף עליי, ואולי זה רק דמיוני מהתל בי. לא הצלחתי לראות בבירור מי הוא. הוא היה לבוש שחורים וכובע שחור לראשו. מוזר. הוא ישב כל עוד ישבתי בכיכר ההיא. ישבתי בה זמן מה, עישנתי והאזנתי למוזיקה והגיתי. רציתי לבכות על הבדידות. הקור עקצץ חידד את עורי ואצבעותי קפאו תחת עולו.

מן בדידות שכזאת.

לא מאחל לאף אחד לחוות אותה. לא מאחל לאף אחד לייחל שדמו ייקפא בו ברגע, שהכאב הנפשי הזה יחדול מלהתקיים, גם אם זה גורס כי נשמתו שלו תחדול מקיומה. כשכמהתי למוות נזכרתי במשפחתי וחבריי הטובים מהצפון ואז הצורך לבכות היה עז ביותר. יש כל כך הרבה דברים יפים בחיים הללו. החיים יפים. אז למה אני בכיכר החשוכה וחסרת החיים הזאת בליל השנה האזרחית החדשה באחת עשרה בלילה. זו הרגשה קשה מנשוא. 

מוניות עברו ושבו. מרכיבות בליינים עטויי חולצות מכופתרות ומבושמים. כשהבטתי בבואתי שלי מצאתי אדם חיוור, עטוי מעיל ירוק ומרכיב אוזניות שמבודדות אותו מהיקום החיצון. אולי עדיף ככה.

מה אני אגיד לכם, זה היה נראה כאילו זה הולך להיות הלילה הנורא בחיי. כאילו כך אסיים את השנה ואתחיל את השנה החדשה. ביגון קודר וצורב. למזלי היו לי חברים שהוציאו אותי מהבוץ. פגשתי כמה דמויות מהעבר, מהצפון, שם בבאר שבע. יצאנו ביחד לפאב. הם עשו לי קצת שמח. קיבלתי הודעות מהחברים בבית. זה עשה לי יותר שמח. אולי בכל זאת יש עוגן שמחזיק אותי.

אבל את הבדידות הזאת לא אשכח. זה היה כאב קשה מנשוא.

אני נשבע."

(סתם כי תמונות האנימה של שיזו וזה תמיד קולעות מדי)

מה עוד? בינתיים בסדר. רזולוציות אחר כך. קודם בדידות.

אוהב אתכם.