אני צריך לכבות את המוזיקה כדי לכתוב, אחרת אני נשאב למצב בהייה ממושך שמכבה לי את המוח. אני לא כותב בתקופה האחרונה. אני גם די מפחד לחשוב. אני במצב מעורער משהו- מתנדנד בין אינספור אופציות, עשרות עתידים ומסלולים שונים. הרבה החלטות והראש שלי מתפוצץ ואין לי מנוח ופנאי לנשום ולו לרגע. אני שונא את האנשים שאני גר איתם אבל אני אוהב את העבודה שלי, אני חושב שזו הדילמה הגדולה ביותר של התקופה הזאת, חרף כל הדילמות הצבאיות שהחלו מבצבצות. צבא זה רחוק, ההווה הוא עכשיו. ורע לי. רע לי רע לי רע לי. שונא לחזור לקומונה, שונא לשמוע אותם מדברים, שונא להסתכל עליהם, ללכת לישון איתם בחדר, לשתות איתם, לעבוד איתם. אני מבלה את כל הימים שלי מחוץ לדירה. יש לי תיק גב בצבע ירוק זית שתלוי על כתפי דרך קבע. זה הפק"ל שלי ויש שם כל מה שאני צריך כדי להיות מאושר. ספר, מחברת, עפרונות, כובע לימים קרים, ארנק, סיגריות, נגן מוזיקה עם אלפי שירים לכל מצב. אני יוצא בבוקר וחוזר בלילה, מנסה ליצור כמה שפחות קשר עין. אני לא עונה כשמדברים אליי, אני ממלמל משהו ונשכב על המיטה שלי עם ספר או נגן מוזיקה או יוצא לעשן ולדבר בנייד. לפעמים אני חוזר והם יושבים על המיטה שלי ואז אני שונא אותם יותר מתמיד כי את המקום היחידי ששייכתי לעצמי בדירה הארורה ההיא הם תובעים לעצמם. אז אני עולה לעליית הגג עמוס ברגשות שנאה וזעם. שגרה כזאת של עצבים ותסכול תהומי. 

אני יודע שאני צריך ללכת. אני יודע שהגיע הזמן להפסיק. הדבר הכי קשה הוא שיכולתי לעשות את זה- יכולתי לצלוח את השנה הזאת. לעזאזל, יכולתי ליהנות ממנה כל כך. במקום זה אני משכשך במי ביצה. אני אוהב את העבודה שלי כאן, אני עובד עם אנשים מדהימים ואכפתיים ואני מוקף בחיי תרבות ורוח ובמוזות וכל הרעיונות שלי יוצאים לפועל כי כולם מאמינים בי ויודעים מה אני שווה. אבל אז אני חוזר למה שאמור להיות הבית שלי וכל הסבל מציף אותי חזרה. 

זה עצוב ומתסכל שאני לא אעבור את זה בגללם. השנאה שבי מטילה צל כבד על כל התקופה הזאת. אני יודע שאני צריך ללכת. עמוק בלב כבר החלטתי. מזמן מזמן מזמן. אני מפחד. מה יגידו השכנים, מה יגידו ההורים, החברים, האנשים שם בדרום שהשקיעו וטיפחו אותי. אני יודע שזה הכל זין אחד גדול. אני כל הזמן שם זין על החברה. אני יודע שמה שחשוב זה אני, גרעין האינדיבידואליזם שבי הוא הדבר היחידי שבאמת קיים ורק אותו אני צריך להזין ולרצות. אבל קל להגיד, קשה לעשות.

אני יודע שאני אלך. וזה יהיה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. כשהייתי בחטיבת הביניים ובתיכון וויתרתי על כל כך הרבה דברים פשוט כי פחדתי, ואכלתי את הלב אחר כך. התחרטתי וניסיתי להחזיר את הזמן אחורה או לכרסם את רגשות האשם מעצמי והתעללתי בי. רציתי למות. אני מפחד שזה קורה. אבל אני לא מפחד, לא באמת. אני לא אתחרט. רק אני מכיר את עצמי.

ואני צריך ללכת. אז במרץ. 

ואז אני אחזור הביתה, קצת למורת רוחם של ההורים. אני לא רוצה למצוא עבודה, למרות שחשבתי על זה. אני רוצה להחזיר לעצמי קצת את מה שאיבדתי בחצי שנה האחרונה. אני רוצה לעשות דברים בשבילי. כי בין שנת השירות לסופי השבוע רק ניסיתי לרצות את כולם. את האנשים בדרום ואת החברים בבית ואת עצמי על רגל אחת. אבל עכשיו אני רוצה לחזור לצייר, ולכתוב כמו שצריך, ואולי להפסיק לעשן כל כך הרבה, ולחזור לרוץ כמו שאהבתי, בשביל העפר שסובב את היישוב, להשקיף ככה על הגבעות המיוערות ולשמוע את קרקורי העורבים. להרגיש חי, שוב, אחרי כל כך הרבה זמן. לחיות בשביל עצמי. 

בפועל, אני בטח אשב בבית ואשתעמם. אטפס על הקירות מבדידות. גם מזה אני מפחד. עכשיו הכל מונח על הכף. אולי הייתי צריך לצפות לזה. אני במגרש של הגדולים, לא לגמרי אבל קצת. לאט ובזהירות אני עושה דרכי אליו. ואם לא אדע לרדת עמוק למעמקי תודעתי, למצוא את התשובות האמיתיות שישאירו אותי מי שאני, אני לא אשרוד שם.

זה עתה סיימתי לקרוא את אלף של פאולו קואלו. גוש אחד גדול של חרא, בחיי. הבן אדם הזה כל כך מלא בעצמו, פלצן פלספן, דמגוג, והכתיבה שלו ממש הכאיבה לי. הסיבה היחידה שסיימתי את הספר הייתה כי קיבלתי אותו מתנה מאנשים אהובים. שוב, לרצות. אבל בחיי, הספר הזה הוא בושה לעולם הספרות. בחיי, גם את האלכימאי שאהבתי פעם בכל נפשי אני עכשיו לא יכול לסבול. אני אחזור לקרוא הרוקי מורקמי ואז אולי אשוב ביום מן הימים לשר הטבעות ולביוגרפיה של צ'ה, את שניהם עזבתי באמצע לטובתם ספרים קולחים יותר. היום הורדתי המון מוזיקהו זה באמת עושה לי טוב על הלב. ראיתי ג'אנגו חסר מעצורים וזה היה אחד הסרטים הכי מהנים שצפיתי בהם. הפסקול מתנגן עכשיו באוזניות שלי כשאני נוסע באוטובוסים או הולך על מדרכות באר שבע. כולי תקווה שייצא לי לראות היום את עלובי החיים. אולי גם את ממזרים חסרי כבוד עם חברים בבית. אני מפחד לחזור לדרום, מפחד שהזמן יעבור, בעיקר לא רוצה שזה יגיע אבל מאד רוצה שזה ייגמר.

ככה זה. איזה זין.

v