"לא ככה זה היה אמור לקרות"

זה מה שכתבתי לעצמי ברשימות בסלולרי. לא ככה זה היה אמור לקרות. איזה זין, איזה כיף, לא יודע מה פחות ומה יותר. אבל לא ככה זה היה אמור לקרות, ונראה לי שזה גרעין הבעיה, לא? לא הרמתי אליה טלפון מאז. כל פעם שאמרו את השם שלה הוא ריחף לרגע בחלל החדר, כמו אוושת רוח קפואה שדוקרת אותי ברוך. כמעט ראיתי אותה היום בתחנה, ובשנייה פספסתי. היא כמעט הגיעה לשבת בפאב שישבתי בו, אבל בסוף לא. לא ככה זה היה אמור לקרות. לא הייתי צריך להיכנס שוב למצב דכאוני מיוסר ולהוציא את הכל מפרופורציות. אני לא צריך להתחרט. פשוט להתחרט שזה לא קרה כמו שצריך.

לפעמים אני חושב שאני באמת אוהב אותה. ואחרי ערב השנה האזרחית החדשה, כשהיא אמרה לי שהיא נעצבה שלא הגעתי ושלא היה לה את מי לנשק הרגשתי צביטה בלב. ופספוס. אולי אני סתם חרמן. אבל אני אוהב לשבת איתה על סיגריות ומעטים האנשים שאני יכול להגיד זאת עליהם. ואני אוהב לראות אותה מתקרבת מרחוק, ולחכות לחבק אותה קצת. כיף לי איתה. לפעמים אני חושב שבאמת אהבתי אותה. שאולי זה לא היה צריך להתרחש בחושך, מתחת לאורות מסיבה מרצדים בפסיכדליה צבעונית, כשהאלכוהול מנדנד אותנו. אולי זה היה צריך להיעשות באור, לא בעיניים עצומות, לא באקסטזה של מסיבה. בלי כאב יוקד שמפמפם לך את הראש בבוקר שאחרי. בלי שהלב יתכווץ כמו נייר מקופל תחת העצמות שלך כל פעם שהשם שלה נתלה באוויר. בלי לחכות לראות אותה ולקוות לטוב. 

אני חושב שאני באמת אוהב אותה, אתם יודעים? אבל מה אני יודע. עשה מה שלבך חפץ, נראה לי שזו התשובה. לא יודע למה כל כך כואב לי. זה היה טוב וזה היה מתבקש. אבל אולי דווקא בגלל זה לא ככה זה היה אמור לקרות. האדם מתכנן והאל צוחק. ככה אומרים. אני לא חושב שצוחקים עליי, אולי פשוט ממש ממש מרחמים.

כיף לי להיזכר בזה, כיף לי לחשוב על זה. אני נכנס לתהום של ייאוש ותוהו אבל בסופו של דבר זה גורם לי לחייך. אז אני אכניס את אנג'י לחיים, כשהמועקה תעבור, ואוציא את מונה. זה לא קרה לי עד היום.

יש לי תרמיל גדול בצבעי בורדו שחור. מתנוסס עליו שם המושב שלי וציור של ביתנים וצמחייה פסטוראלית. בימים עצובים אני חושב שכל החיים שלי נכנסים לשם בחמש דקות. בגדים, ספרים וכל מה שצריך כדי לנדוד. אני מתנדנד בין צפון לדרום. לפעמים רע ולפעמים טוב. אבל כשאני מסתכל על התרמיל מלא עד להתפקע, עומד בפינת החדר, מדמם בדממה ונושא את כליי בכזו נאמנות, אני מרגיש הכי חופשי בעולם.

רק לא רוצה שהקיץ יגיע

עריכה: היתרון היחידי בזה שכל החברים שם ולא כאן זה שאין לי שום סיבה לצאת מהבית. אולי מחר אני אסע לאנשהו, אעשה משהו, אבל בינתיים אני רובץ על המחשב שעות על גבי שעות, מאזין למוזיקה, חושב על הרבה דברים אבל בסופו של דבר לא עושה כלום. ממש כמו פעם. הנאה מובטחת.